שיקום נישואים

שלום!
אני נמצאת בזוגיות 8 שנים כאשר מתוכם 4 שנים נשואה. יש לנו 2 ילדים קטנים (ילד בן 3 ותינוקת בת 8 חודשים).
שנות החברות היו מוצלחות וטובות.גם שנת הנישואים הראשונה היתה ורודה עד לידת הילד הבכור. משם התחילו בעיונות שונות לצוץ. הבסיס לכל הבעיות, לדעתי, זה הפער ביני לבין בעלי. כלומר אני בחורה דתיה (בת 30), שזה אומר לשמור שבת וכשרות, אבל לא מתבטא בלבוש, ובעלי לא דתי למרות שגדל בבית שהאבא חזר בתשובה וכפה את הדת על המשפחה, ומכאן נובעת ההתרחקות של בעלי משמירת שבת. עם זאת, יש לציין שהוא מאוד מאמין ומקפיד להתפלל יום יום ואני אפילו בטוחה ומקווה שאני לא טועה שיבוא יום וייתחזק יותר.
מפריע לי מאוד שבעלי יוצא בכל יום שישי לבלות עם חברים והוא חוזר לפנות בוקר כמובן עייף ונכנס לישון בדיוק איך שהילדים כבר מתעוררים ואני איתם. אין לי עזרה במשך היום כי הוא ישן ובמשך כל השבת אני כועסת, זועפת וצוברת המון כעסים עליו. במוצ"ש אני אפילו לא יכולה להסתכל עליו ואז באות לי המחשבות, למה התחתנתי איתו בכלל?! לא הבאתי את הילדים האלה לבד, הם זקוקים לאבא שישקיע בהם קצת בשבת שאין לחץ של זמן ולא עייפים מהעבודה כמו בכל ימות השבוע. זה כבר כמה שנים שזהו המצב, והועלה הנושא בשיחות מספר פעמים, אבל בכל פעם מחדש, בעלי היה מתעצבן וטוען שהוא עובד כל השבוע ומגיע לו יום להתפרק עם חברים, מעבר לזה שאני שומרת שבת והוא לא, וגם לא מעוניין לישון מוקדם. אז כמו שהוא מכבד אותי ואת הבית בשבת, אני צריכה לכבד אותו ולתת לו ללכת.
פעם, זה לא הפריע לי שהיה יוצא בשישי, אבל היום כשיש כבר ילדים אני לא מוכנה שהכל ייפול עליי. לי אין בכלל מנוחה. אני כל השבוע מתרוצצת בפיזור בגנים ואיסוף, ועבודה שלי ותחזוקת הבית ולקום בלילות לילדים - כולל שישי ושבתות! מה איתי? למה לי לא מגיע מנוחה והתפרקות כמו שיש לו?
בחודש האחרון הוא הגיע למסקנה (בעקבות מכתב ארוך שבו תיארתי את כל רגשותיי והקשיים שלי), שהוא מקדיש שישי אחד למשפחה ושישי לבילויים עם חברים. הבעיה ששוב, שישי עם חברים זה עד לפנות בוקר ואז יום שבת נמחק. אז מה עשינו בזה? אני הצעתי שיצא אבל שייסתפק בפגישת חברים קצרה יותר של שעתיים שלוש, שיחזור לישון בשעה סבירה כמו בן אדם נורמלי ושיקום מוקדם בשבתות להיות עם המשפחה שלו, ולא בגלל שאני מבקשת וכדי לצאת על ידי חובה, אלא שיהיה שם איתנו בכיף! למה הוא לא מרגיש את הצורך הזה?
מכאן נובעים כל הכעסים שלי כלפיו, כל מה שהוא עושה מפריע לי, כל דבר קטן שהוא לא עושה (למשל לזרוק זבל בזמן, לעזור בכביסה ביוזמתו בלי שאבקש וכו') אני פשוט מתפוצצת מבפנים, לפעמים אני חושבת שאני לא יכולה לסבול אותו...
יצא לנו לדבר על זה בתקופה האחרונה ואפילו העלנו גירושים, וכשזה הפך להיות רציני זה הלחיץ אותי. פתאום הרגשתי שאני לא רוצה להפסיד אותו, כי כן יש לו יתרונות ותכונות שבזכותם בחרתי בו לבעלי. ביום יום אני רואה רק את החסרונות.
אני שואפת לנישואים מאושרים! מה לעשות?!