מיואשת

שלום לכולם.
אני מקווה שהפורום מתאים גם לבעייה שלי איתה אני מתמודדת כבר תקופה ארוכה. נתחיל מזה שאמא שלי נפטרה לפני מספר שנים ואני(בת 26) גרה עם אבי ואחי הקטן ממני בשלוש שנים. הבעייה שלי היא רגשות אשם, כל הזמן, אין יום שעובר בלי לחוש ייסורי מצפון כבדים על המצב שלנו. בסך הכל לא חסר לנו כלום אבל אני מלאת רחמים על אבי ומנגד מלאת כעס עליו. כל יום אני מתנדנדת בין תחושות כעס עצומות על שהוא לא מספיק דואג לנו, על זה שהוא מסתובב עם פרצוף נפול וכבוי מבוקר עד לילה ועל זה שאינו דואג לבריאותו (מעשן, לא עושה ספורט, הוא כבר מבוגר)ובין תחושות רחמים עליו ועל החיים הקשים שהיו לו. אני כועסת עליו המון, באיזשהו מקום נמאס לי לדאוג לכל דבר קטן בבית במקום שהוא יקח אחריות. שנייה אחרי שאני כועסת ומוציאה את זה עליו אני מתמלאת רחמים וכעס כלפי עצמי שאני לא מקבלת את המצב ומגלה הבנה.
ברצוני לציין שהמצב לא תמיד היה ככה... אבא שלי איבד את עבודתו לפני שנתיים וזה כנראה השפיע עליו.... בנוסף בעקבות לחץ שלי הוא הלך לבדיקות רפואיות וכיום הוא לוקח כדורים להורדת לחץ דם שכנראה גם משפיעים עליו.
נמאס לי לראות את אבא שלי עצוב וכבוי כל יום.... זה פשוט הורג אותי מבפנים... מצד שני אני לא יכולה להפנות לו את הגב ולהתנתק... מה עושים במצב כזה? האם אני צריכה טיפול פסיכולוגי? אני כבר ממש מיואשת, איכות החיים שלי נפגעת מזה משמעותית...

תודה על ההקשבה