מתוסכלת מאד מהבעל

אנחנו כבני 50. בעלי חולה כסיבוך של שפעת. חומו ירד. והרופא אסר עליו לעבוד שבועיים (שבוע חום ושבוע הוא כבר בלי חום), אני תומכת בו בכל. לפתע קם מהמיטה, אומר שצריך את השקט והמנוחה (בבית אין רעש ואין ילדים קטנים) ולא מסוגל כבר להיות בבית ולהוריד מהלחץ של העבודה שלא התווסף לו כשיחזור, חזר לעבודה למשך 3 שעות למרות שהוא חלש מאד, ולמרות סירובי. אמרתי לו שאם רוצה תעסוקה, יש בבית משהו לעשות בישיבה עם ניירת שביקשתי ממנו זמן רב שהוא דחה אותה. לי יש הרגשה שהוא מעדיף לתרום ולעזור בעבודתו מאשר לעזור בבית. שאלתי אותו בצחוק האם ההתגעגעת לבחורות בעבודה, העבודה הרי תחכה לך שתבוא. אז הוא העדיף לנסוע לעבודה (שהוא קרוב לבית) מאשר לגמור פיגור בעבודה של הבית ( שזה רק ניירת ולא כרוך בעבודה פיזית קשה). אני מרגישה תסכול וגם כשהיה בריא תמיד היתה לי ההרגשה שהוא משקיע מכל הבחינות מחוץ לבית, באנשים, אמפתי מאד לעובדים (לפי טון הדיבור שלו בשיחות הטלפון עם העובדים שלו בעבודה שהוא מאד שונה לסגנון הדיבור איתי, שאיתי הוא מדבר קצר מאד, וללא חיוכים). שאלתי אותו בעבר וטוען שאין לו כלום נגדי, אך בכל זאת אני סוחבת תמיד את ההרגשה שאחרים וגם עכשיו שהוא חולה הם בעדיפות עליונה, גם בפלפון איתי הוא רציני ולא כזה אמפת כמו עם האחרות בעבודה שלו. עצוב לי מאד. פשוט עצוב. ואני לא אישה רעה, ולא מכשיפה ולא נודניקית. האם כדאי גם לתת לו את אותו היחס, כשהוא שוכב בבית, לבלות אצל שכינות, אצל חבירות ושיהיה לבד, בודד, כמו שאני תמיד מרגישה לצידו?, מה יתן לו להיות בערך שעתיים בעבודה ולא לנוח בבית לפי הוראת הרופא. אני מרגישה פגועה, מתוסכלת ומבפנים אני מאד חשדנית, למרות שהוא יום יום מגיע הביתה מעבודתו.
מה יש לכם לומר לי, אני במצוקה.