עדי

אחרי שאת קוראת את מה שכתבתי בהמשך לשרשור הרגיל:
אני לא יודעת מה קשור למה אבל אני אספר הכל, את בטח תדעי טוב יותר ממני.
אני באה מבית דתי, לא קיצוני בכלל. כיפה סרוגה, בני עקיבא. תמיד גרנו בעיר ולא ביישוב או משהו כזה. למדתי בממלכתי דתי ואחכ באולפנא, בתיכון עברתי לחילוני. עד היום יש לי את החברות הדתיות מהימים ההם. למעשה, עד הצבא תמיד הייתי בפנים בנשמה מחוברת יותר לצד הדתי. ההורים שלי גרושים – אבא שלי עדין כיפה סרוגה, אמא שלי ללא קשר לכלום. אני מסורתית (כשהייתי נשואה מקווה היה חלק מהעניין).
כשהייתי כמעט בת 9 עברתי התעללות מינית קלה. הלכנו לבקר ילד מהכיתה בביתו שעבר ניתוח, ונשארנו עם הדוד שלו שהיה שיכור – אני זוכרת את הריח של האלכוהול נודף ממנו. שיחקנו מחבואים וזה היה יותר כמו הישרדות, כי כל פעם שהוא היה מוצא אותנו זה היה מלווה בנגיעות – אני מדברת על מה שאני חוויתי וזוכרת לגבי – הוריד לי את המכנס, נגע, ליקק, וזה היה פשוט דוחה. אני זוכרת את הרוק שהגעיל אותי מאוד. לא סיפרתי להורים שלי, לא כי התביישתי, כי כזו אני. אני סתגלנית ועצמאית, אני מתמודדת עם הדברים וממשיכה הלאה. קרה, אוקי, נקסט. אחכ אחד הילדים אמר לאמא שלו, המשטרה היתה מעורבת בזה ובסוף העדתי אצל חוקרת קטינים ואני ממש זוכרת את זה. אמא שלי הלכה איתי. אני לא ממש זוכרת שדיברתי על זה עם אמא שלי ומעולם לא העליתי את זה מאז.
לא הרגשתי מסכנה או דפוקה או אשמה או כלום. די הייתי אדישה לזה. אחרי 3 שנים בערך, חזרנו בליל שישי אני ועוד שניים שהיו מעורבים בעניין ודיברנו על זה. אני בטח לא העליתי את זה, וזו לא היתה שיחה עצובה, אלא סתם העלת זיכרונות.
בכיתה ט עברתי לביהס חילוני שם נדהמתי מהעובדה שבנות בגיל הזה חושבות על הראשון שלהן בעוד ואני וחברותי טרם התנשקנו... ובטח שלא היה חבר. בכיתה י' היה מישהו מהכיתה שכל הזמן היה רומז וזה הפריע לי מאוד, ולפעמים שלח ידיים כך סתם באמצע השיעור. עד שבסופו של דבר התלוננתי אצל היועצת. לקראת סוף כיתה י' מישהו מאוד רצה אותי ולי היה קשה עם זה. בסוף החלטתי שאני מוכנה לנסות ואני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו מלאת הרוק כדוחה ביותר. ופשוט אחרי כמה ימים אמרתי לו שאני לא יכולה להיות איתו. לאחר ששאל כמה פעמים סיפרתי לו מה שקרה לי אז כשהייתי בת 9 והוא בתגובה אמר שהוא לא חושב שהוא יכול להיכנס איתי לקשר. נפגעתי מאוד ולא דיברתי איתו במשך שנה שלמה.