בהמשך ל"עדי"

מעולם לא היה לי חבר. בצבא מצא חן בעיני קצין אחד, והרגשתי שיש מתח בינינו, הוא בא אלינו לכמה ימים ועזב. לא ידעתי שהוא עזב והשגתי את הטלפון שלו איכשהו והתקשרתי אליו. הוא היה בשוק ושמח, אך לא היינו ביחד בסופו של דבר. מאז היתה תקופה שהיינו בקשר כל פעם מישהו אחר רצה את השני, אבל כלום לא קרה. רק כשהייתי בת 20 הכירו לי מישהו לגמרי במקרה, זה היה בצחוק ובסוף קבענו – זה היה עמית. איתו הייתי חודשיים, נפרד ממני לחצי שנה וחזר אלי לעוד חצי שנה. אחרי שנפרדנו התחלתי לעבוד במלון, שם הכרתי את הגרוש שלי. אני זוכרת שהתחילו איתי המון בחורים שווים במיוחד (כאלו שהיו להם דברים במלון, לא עובדי המלון) – עם עבודה, והשכלה, ומעמד והכל – ואני כל הזמן נרתעתי. היה אחד שאני זוכרת במיוחד, אולי חצי שנה רצה אותי. כל פעם שבא היה מתחנן לכוס קפה. בסופו של דבר נכנעתי, הוא באמת מצא חן בעיני. יצאנו לקפה וזהו, מעולם לא יצרתי קשר. כל הצבא היתה לי בעיה כי פחדתי מאלו שגדולים ממני (כולה 4 שנים לכל היותר, ולי זה היה נראה הרבה יותר). עם הגרוש היה לי קל כי בהתחלה הרגשתי שאנחנו סתם יוצאים ומבלים ואני ניתבתי את העניינים. הכל היה בשליטתי, עד ליומנו האחרון. הוא עשה מה שאני רציתי בגדול, בכל הנושאים והתחומים. לא שהייתי כלבה, אבל בגדול, הוא הרגיש שאני יותר ממנו אז היה לו קל עם זה, עד שמתישהו הוא החליט שזה לא מתאים לו וכל הבלגן התחיל – פתאום הקצין לכיוון השני ונהיה שייח רודה.
בקיצור, העניין הוא שתמיד קשה לי לצאת עם בחורים, קשה לי לשבת ולדבר, אין לי כוח לזה ועצבים לזה. יותר קל לי עם מישהו שאני מכירה איכשהו – דרך חברים, או משהו כזה.
לכן כל כך נוח לי עם אורי...
יכול להיות שנוח לי להיות הקורבן, המסכנה, לתלות בזה דברים. תמיד גם היה בי משהו שנמשך לנשים – מעולם לא הייתי עם אישה אבל זה מעולם לא הרתיע אותי, ואני לא יודעת אם זה כן או לא קשור לזה. גם לזה יש סיפור
בקיצור, הכל מסובך.