השאלה מיועדת לעדי בדיחי

שלום לך ע',

טוב, ראשית- יופי של שאלה. ולא בציניות. אני שמחה מאוד על האומץ שלך להעלות את השאלה החשובה הזאת, ואני אשמח לענות לך בתור עובדת סוציאלית, בתור דתיה, בתור בדיחי וכן הלאה.

ונכון- אני לא מייצגת אף אחד פרט לעצמי, אני חושבת שכל אדם דתי/חרדי/חילוני צריך לייצג רק את עצמו, בדיוק לנוכח הסטיגמות שבכל מקרה אנחנו מביאים איתנו... לכן, אני מוכנה לענות ולשתף אותך ואת מי שקורא, מתוך מקום אישי שלי, וגם מתוך מה שאני מכירה בפועל. רק לציין שהמטופלים שאני מכירה לא כולם דתיים, גם לא חצי מהם, והסביבה הגאוגרפית שלי גם היא לא סביבה דתית (מעורבת לחלוטין), וגם הסביבה בה גדלתי. כך שאני מכירה את שני העולמות באיזשהו אופן. העובדה שמחדדת את זה יותר היא שאני עצמי נשואה לאדם חוזר בתשובה.. שמגיע מעולם הפוך לחלוטין משלי.

עד כאן הקדמות. לגבי מה שאת מעלה:

לא נייפה את הדברים: לא להיות יחד שבועיים זה קשה ביותר. זה לפעמים נראה שזה בלתי ניתן ליישום, לפעמים זה נראה כגזירה שאי אפשר לעמוד בה. לפני החתונה, כשמסתכלים על העתיד ומבינים שזאת הדרך שבה אנחנו רוצים לחיות, גם אם כרגע היא לא מובנת עד סופה- זה לא קל. זה לקחת על עצמך משהו שהוא אולי בגדר הלא אפשרי. עבורך כאשה, ובטח ובטח עבורו כגבר, בעיקר אדם שמגיע ממגזר אחר, ויודע את הנושא מזוויות אחרות גם.

כפי שהסברת, לגבר מאוד קשה לשאת דבר כזה. האחריות עצומה והמתח והעצבים לא מרפים בהתחלה. כל העינין פה סובב סביב כמה דברים:
1. אמונה אמונה אמונה- האמונה הדתית בדרך הזאת מביאה את האדם לחשוב אחרת, לקרוא הרבה מאוד על האיסורים והעבירות השונים, ולהתחיל לקבל על עצמו "טיפין טיפין". וזה מביא אותי לנקודה השניה.
2. תהליך איטי, מחושב, וסלחני- זה תהליך שצריך וראוי שיהיה איטי מאוד
תוך עליות וירידות, תוך אפשרות גם לסלוח לעצמי על טעויות (אני מדברת על גברים כרגע), גם אם קרה, גם אם היה מעשה שהוא אסור, זה לא אומר שגמרנו ועכשיו קדימה לגהינום. לא. זה אומר שמנסים שוב, ומתקנים, ולכל דבר יש תשובה, יש חרטה ויש תיקון. ומתוך הידיעה הזאת, את יכולה לא רק לקיים מצוה זו או אחרת, אלא לקיים את העולם כולו: לתקן מערכות יחסים, לתקן מידות, לתקן תכונות, לתקן ולעשות חשבון נפש ללא שום קשר לדת.
3. קצירת הפירות: כשחודש אחד כזה עובר, או אפילו שבועיים בהם לא היו יחסים אלא מגע ברמה פחותה יותר, את מתחילה לאט לאט להבין מה האיסור הזה עושה, קודם כל פסיכולוגית- האיסור הזה מביא למעשה למחשבה אחרת- לנתב את המחשבה שלך לאדם אחד בלבד- לאדם הבלתי מושג. האדם הזה הוא בעלך. הוא האדם היחיד שמותר לך לגעת בו, אבל הוא גם היחיד שאת כרגע לא יכולה לגעת בו.

במידה גבוהה מזו, בעלך קולט אותך כאשה היחידה שהוא יכול להיות איתה, אך כרגע היא אסורה עליו. המחשבות לאט לאט- מנותבות אלייך.

לאחר טבילה במקוה, את כולך שלו, והפוך. לאחר שבועיים קשים מאוד, סופסוף- יש תשוקה, יש געגוע, יש את הכמיהה הזאת אחד לשני.

הכמיהה הזאת, תשאלי כל יועץ זוגי- בד"כ נעלמת עם השנים לנישואין. כל קשר מתחיל בהמון התאהבות ותשוקה ומשיכה, ולאט לאט, כשמתרגלים- היא נעלמת או דועכת או מגיעה אחת לתקופה. אבל פה, היא די נשמרת. למרות הקשיים, עצם כך שיש הגבלה, מביאה אותנו למעין מעשים או התנהלות פסיכולוגית שהמותר לך הוא כרגע אסור לך, את למעשה כמהה אל הלא מושג (הארד טו גט), אבל כשזה קורה- זה קורה בגדול.
ולא סתם זה נקרא.. שבועיים כיף כיף, שבועיים פסק זמן.

עכישו, ברמה אחרת, ברמת התקשורת- הדבר הזה יכול לעשות פלאים. כשאת מנטרלת את המימד הפיזי, ונשארת כולך ברמת התקשורת המילולית, את מגלה לאיזה רבדים את מצליחה להגיע עם בן זוגך. התקשורת המילולית היא חשובה ובראש סדר העדיפויות לקשר בריא וטוב שימשיך לשנים. בשבועיים האלה למעשה "אין ברירה", כדי לתקשר- צריך לדבר. לא חיבוק ולא מגע. פשוט לדבר. זה מביא את התקשורת למצב אחר, HD ממש.. כאילו את בMODE אחר לגמרי.

ברמה הפיזית- לא יעזור, חשבי עלייך, על קשרים שהיו לך- או בכלל, על מאכלים אסורים- כשמשהו אסור, את רוצה בו יותר. כשאת כבר מגיעה אליו ונוגעת בו- זה לא יהיה לעולם, לעולם, אותה תחושה- כפי שנגעת בו לאחר שבועיים תמימים שלא הרשו לך... (להבדיל- כמה יהיה טעים השוקולד הזה לאחר 6 שעות שחיכיתי, כי לפניו אכלתי בשר? וכמה הוא יהיה טעים אם אוכל אותו אחרי חצי שעה?).

אז לגבר זה לא קל- אבל אם הוא מאמין בדרך בזאת (בלי זה זה לא ממש אפשרי), אם הוא יכול לקרוא על האיסור ולהבין מאיפה הוא מגיע ומאילו טעמים, ואם יש לצידו אשה תומכת והם סלחניים כלפי התהליך שיביא בחובו טעויות- זה אפשרי, וזה מביא לזוגיות טובה יותר- כך אני מאמינה וכך הניסיון שלי מראה.

לגבי משפחות אחרות: אני אמנם מכירה טוב את החברה, ושוב אני לא רוצה לענות במקומם. אבל ממה שאני מכירה גם בגיזרת הטיפול וגם בחיי האישיים- זה אפשרי, ורוב מי שאני מכירה חי כך, ברמת איסור זו או אחרת (יש הלכות יותר מחמירות ויש הלכות פחות מחמירות, כשכולן כמובן אוסרות מגע פיזי). ומי שחי כך- שלם עם זה. האם יש זוגות שלא שומרים? בוודאי. גם זוגות דתיים. זה לא אומר שזה מותר, זה לא אומר שאפשר ללמוד מזה, זה רק אומר שזה דבר קשה, ולא נשפוט מי שלא עושה את זה בשלמות. לא נשכח שיש המון זרמים והמון רבדים דתיים, ולא כולם משתייכים לאותו מגזר. יש להבדיל בין תקופת הווסת שהיא בעצם ראיית הדם, לבין התקופה הנקיה, של שבוע, ולאחריה האשה טובלת. ז"א, יתכן ויש זוגות שבתקופה הזו כן מקיימים יחסים או כן נוגעים- כנראה שיש כאלה, ושוב- זה עינין של עד כמה האמונה חזקה, עד כמה בכלל אנשים מסוגלים לזה, ועינין של רמות דת שונות.

מסכימה איתך שלא כל אחד מתאים לשיחה כזאת, לא מכירה את התמניה הזקנה, אבל אני סומכת עלייך שמבחינתך היא לא מתאימה לזה. יש מדריכות (בד"כ מדריכות כלות) שהן קלילות ומקסימות והן יותר מתאימות לדעתי.

זה היה ממש ממש בקטנה, אבל אני מקוה שהצלחתי לענות לך למה שרצית. אשמח לדעתך.

עדי, התרגשתי!!! המון תודה על התשובה מאירת העיניים שלך, ותודה גם לע. שפתחה ושאלה על כך!!!