מיואשת

שלום. אני בת 33+ילד נשואה זה 10 שנים, וכביכול מאושרת. למה כביכול? מפני שכך נראה לעיני כולם.
והאמת היא שאני מיואשת כ"כ מהנישואים האלה ופשוט בא לי לעזוב הכל וללכת!
כבר אין בינינו יחסי אישות כמו פעם, אלא ממש לעיתים רחוקות (זה יכול להיות פעם בחודש-חודש וחצי), אין לו סבלנות אלי וכשאני מבקשת שנצא קצת, מפני שזה הזמן, כשבני בחופש הגדול, הוא מסרב בתואנה שהוא עובד והוא לא יכול לקחת בשביל זה יום חופש...
וכאילו זה לא מספיק, הוא גם חולק עלי בחינוך, כשבני נוכח, עושה דברים שאני לא מסכימה, קונה לו דברים שבפירוש הצהרתי בבית לא לקנות אותם, נותן לו בניגוד להסכמתי ממתק לפני האוכל, מה שיוצר אח"כ חוסר תיאבון ולכן בני אוכל מעט...בקיצור, שונה ממני לגמרי בחינוך ובגישה. כל אלו, גורמים לנו למריבות אין ספור לעיני בני, ולאווירה עכורה, רעה ועצובה בבית.
וכמה שניסיתי לדבר, ואפילו שהיינו בטיפול - זה לא עוזר שאני מדברת אל ליבו. כאילו אוזניו סתומות לקולי. ואם לא, אז זה פשוט מביא אותי להבנה הפשוטה שהוא לא אוהב אותי יותר, אחרת הוא לא היה מצער אותי כך, והיה נכון לשמוע אותי!!! הוא מצידו אומר שאני קשוחה מידי, שאני חייבת לעזוב את הילד ולהרשות לו יותר כי הוא "בסה"כ ילד"... - מהגישה הזו הוא קונה לו כל מה שמבקש, נותן לו להחליט על כל דבר ואפילו שואל אותו אם הוא יכול לבוא (האבא שואל את הילד...) התנהגות שלא מקובלת עלי ואני בטוחה ורואה זאת גם בבית - שהיא רק הורסת ופוגעת בילד!!! אציין שכשאני לבד עם בני בבית או בחוץ, הוא מתנהג למופת, יודע מה מותר, מה אסור, שואל אם אפשר. ובנוכחותו של בעלי, הוא מתפרע (גם אם אני נמצאת), לא רוצה להקשיב, רוצה את קירבתו של בעלי (למשל, לתת רק לבעלי יד), ועונה בחוצפה אלי. אמרתי את זה לבעלי כדי שידע ויבין כמה נזק הוא עושה לילד. בני מתנהג בצורות כ"כ שונות כאשר הוא רק איתי וכאשר הוא עם בעלי או עם שנינו.
אני כבר לא יודעת מה לעשות?!! ניסיתי הכל ואפילו הלכנו לטיפול ושם הוא אמר שאני צודקת ושעליו להשתפר, אבל בפועל זה לא קרה. אני חשה שהוא אמר את זה רק כדי לצאת נחמד בעיני המטפלת וכדי שנעזוב אותו במנוחה...הוא גם מדבר אלי מאוד לא יפה בבית, לעיתים בנוכחות בני, וזה כואב לי מאוד. וכמה שאני מדברת איתו, ברוגע, באווירה אינטימית (רק כך הוא מקשיב), הוא אומר שאני צודקת, מבטיח שזה לא יחזור על עצמו, אבל יום למחר, עם אור הבוקר, הכל נשכח... אני מרגישה גם מנוצלת בקטע הזה, וכואב לי איך שהגעתי למצב הזה. אני בחורה מאוד יפה, מסתכלים עלי ברחוב, לעיתים מתחילים איתי, ולאור מצבי, אני מרגישה טוב עם זה ולא נבוכה מזה... אני לא זוכה מצידו בקושי למחמאות, וכדי לזכות במחמאה, אני כמעט מבקשת...
רע לי ועצוב לי איתו אבל שנינו יודעים שאנחנו לא נתגרש, (אף אחד לא יאמין לי שזה מה שקורה בחדרי חדרים, וגם זה יראה סיבה מטופשת שבגלל חינוך מתגרשים. אנשים יגידו שנלך לטיפול והכל ייפתר...) גם ההורים לא יסכימו.. לא יודעת מה לעשות?