מה דעתך?

בכללי, בלי קשר להילה או לכל העניינים...
מאז ומעולם הומואים/לסביות לא הרתיעו אותי, דחו או כל דבר אחר. תמיד כשזה היה קשור לאישה משהו בפנים התהפך לי בבטן. במובן החיובי. מאז ומעולם היה לי קטע של טום-בוי – מבחינת לבוש, התנהגות. תמיד הייתי הגבר-גבר, זו שמבינה עניין, שמתקנת דברים, שמסדרת. זו שתמיד תיקח אחראיות כשצריך. תמיד הייתי שם בשביל הבנות, ומעולם לא בכיתי ליד אף אחד. כל מה שעניין אותי זה כדורסל, טיולים, מחנאות וכו'. כל הדברים ה"דביקיים" של בנות היו ממני והלאה.
אני זוכרת טיול שנתי בכיתה ח' (כשעוד למדתי באולפנה) עצרנו איפשהו (מישומה זכור לי מירון) והיתה שם קבוצה של בנות מארה"ב – גם הן דתיות. החבורה שלי ישר התחילה לדבר עם חבורה אחת מאותו בית ספר. והיתה שם מישהי מדהימה, לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, הייתי ממש מהופנטת. כל החברות שלי ישר הסתלבטו עלי שהתאהבתי. ועד היום יש לי את התמונה שלה בראש שלי. ובמשך תקופה, וגם אחרי, תמיד צחקו עלי (בקטע טוב, לא בקטע של לרדת עלי) וכל הזמן הזכירו את "רייצ'ל".
אחרי שנתיים בערך, הייתי אצל חברה שלי. ישבנו אצלה בחדר, היא ניגנה בגיטרה. ואני אומרת לעצמי בלב – הבחורה הזו לסבית. ראיתי איך היא הסתכלה עלי, הרגשתי שהיא שרה לי. שנתיים אחרי היא יצאה מהארון.
אני זוכרת תקופה בצבא, תק' קורס הקצינות בבה"ד 12, שרק לאחרונה גיליתי שהוא נקרא גם "לסבילנד". היתה לי שם את החברה הכי הכי. היינו 24/7 ביחד. כולם היו בטוחות שאנחנו ביחד. ככ היו בטוחות, שהמפקדת שלה שהתאהבה בה שנאה אותי על הקרבה שלי אליה. והיתה שם מפקדת אחרת, לא שלי ולא מהפלוגה שלי, שאיכשהו נוצר בינינו חיבור לא ברור – גם היא אמרה את זה. כל פעם שהיא עברה החסרתי פעימה. לא הצלחתי לנשום. והיא אהבה אותי בלי להכיר אותי בכלל, וכל מה שהייתי צריכה והיה קשור אליה ישר היא היתה מסדרת לי. בסוף הקורס הצטלמתי איתה ושתינו התרגשנו. במסיבת סוף הקורס אחת המפקדות המוצהרות רקדה איתי צמוד וזה היה לי בסדר גמור ואפילו מחמיא. כל שאר הבנות היו בשוק.
תמיד כשיש קטע של לרקוד עם מישהי וקצת להיצמד, זה עושה לי משהו. אני לא יודעת אם זה מה שזה עושה מסביב או שזה באמת משהו שמרגש אותי - כי לפעמים זה מרגש אפילו שזו לא מישהי שאני חושבת עליה בכיוון כלשהו.
אז נכון, יש גם התרגשויות עם המין השני. עם מפקד כזה או אחר, מדריך, סתם מישהו מתנועת הנוער או מבית הספר, אבל איתן זה שונה...