אני מניחה

הי עדן,

כמובן אשמח לשמוע עדכונים מה היה ואם היה. כן, יש סיכוי שהיא מעוניינת להמשיך לבדוק אותך ואת הגבולות שלך ולהמשיך לשחק את המשחק המתגרה שלה. מאוד יכול להיות שגם בגלל זה היא ביקשה כמה פעמים שתבואי לראות את מי העלתה בחכתה :)

אני סומכת עלייך שתדעי מה לקחת ממנה ומה לא. כמובן מאחלת לך בהצלחה בתפקידך בעבודה..

היה מוזר בגלל הרכב האנשים, ואני דווקא לא מדברת על החדשה. הניסיון היה, ובא השותף שלו וכל מיני חברים שלו שאני חושבת שגם הילה לא מכירה. אז פתאום הרגשתי שאני תקועה בערב חברים של הניסיון, ובמקרה הילה שם עם החדשה, ובכלל הם צפו במשחק כדורסל, אז... מה?
חייבת לציין כברגע שראיתי את החדשה לא הרגשתי כלום – לא התהפכה לי הבטן, לא הרגשתי דפיקות לב – כלום. ציפיתי למשהו אבל כלום לא היה. אולי אני בהדחקה או משהו... לא יודעת.
בהמשך הערב באה עוד חברה של הילה, שאותה אני מכירה וכבר נפגשנו, אז פתאום התחיל להיות יותר נחמד. רוב הערב רציתי ללכת הביתה ומישומה נתקעתי שם. רציתי ללכת ורציתי להישאר. קיוויתי ששירה (החברה הכי הכי שלה) תבוא גם.
עם הניסיון היא מתנהגת קצת מוזר. אני מהצד הייתי חושבת שעדין יש לה אליו משהו – מה שנכון. מרחמת על החדשה... נראה שהיא זרמה אבל היה לה קשה.
היום היא אמרה לי שהיא מזמינה מחר חברים לארוחה ורוצה שאני אצטרף. אני לא יודעת אם ללכת. בהרכב – החדשה, הניסיון, חבר שלו ולדעתי זהו. מצד שני – אולי זו הזדמנות לחברות, להתקרבות – לא מהבחינה הרומנטית, אלא מהבחינה של חברים. בא לי חבר'ה. החבורה שלי קצת מקרטעת בזמן האחרון. לא יודעת...
כל פעם אני אומרת שאני מרגישה שאני חברה שלה אבל תמיד היא עושה דברים אחרים עם החברים שלה. ופתאום היום הזמינה אותי לארוחה. טוב, סתם מחשבות ותהיות שלא מובילות לשומדבר ולשומקום.
אני מבחינתי, כרגע המטרה – לקבל את התפקיד בעזרתה. זהו.

אני נוטה יותר לא ללכת לארוחה. קודם כל - יהיה לי מוזר. החדשה, הניסיון, החבר, הילה ואני. מה בדיוק אני אמורה לעשות שם? החבר הזה הוא לא בדיוק מישהו שמעניין אותי ואין לי יותר מידי מה לדבר איתו. הניסיון ואני לא בדיוק... אני לא מתה עליו. והחדשה - זו באמת הזדמנות להכיר אותה, אבל... אבל הילה ואני לא בדיוק על דרך המלך. נכון, קצת חזרנו להיות בסדר אבל אני לא רוצה שזה מה שהיא תבין. אני לא ב"חבורה" שלך. אולי אם שירה או מישהי מהבנות היתה גם מגיעה... אולי. (ממש תיכון)
ואם אני עדין רוצה לשמור על "קשה להשגה" ולשמור על המקום שלי ועל עצמי... אני צריכה גם קצת מרחק, ובטח שלא זמינות...
אתמול באתי די בהתראה קצרה. היה לה חשוב לחגוג את התפקיד החדשה שלה, היה לה חשוב שאפגוש את החברה - עשיתי מאמץ ובאתי מהיום למחר. וזהו. מספיק.
חוץ מזה, היא החליטה שהיא מבשלת לניסיון כי אין לו ארוחות שישי. אבל את יודעת שכשהילד לא אצלי גם לי אין. אז... איפה אני?

הי עדן,

אני לגמרי מבינה אותך. אם את עדיין רוצה לשמור על מרחק סביר להניח שאין טעם להגיע למפגש אחרי מפגש, בעיקר שלא תרגישי שייכת לשם.


לגבי הנתינה שלה למישהו אחד שהוא חבר לעומתך- יש כאן שני מישורים. האחד שאת אמא- ולא יעזור לנו האימהות, כשאת אמא הציפיה ממך שבהחלט תדאגי לעצמך, לבית ולכל העולם :) מעבר לכך יש כאן את הפן האישיותי שלה ואת הצורך שלה ב"לשחק" איתך איזשהו משחק לא מדובר. ואם היא תבשל לך, הרי שהקלפים שלה נחשפים. מולו אני מניחה שיש שם קשר אחר, ולכן זה פחות רלוונטי שם.

בסוף לא הלכתי כי בכל מקרה הארוחה בוטלה...
כבר אין לי אפילו כוח לכתוב מה היה בחמישי (נפגשנו בעבודה) וכבר אין לי כוח לכלום.
זה נראה לי פשוט הזוי שיש לי רגשות אליה כבר כמעט שנתיים. עם עליות וירידות, ובתקופה האחרונה עליה חדה... זה נראה לי הזוי שהתובנה הגדולה שלי מהגירושין זה למצוא מישהו שילחם עלי ופה ברור שזה לא המקרה. נראה לי הזוי כל הזמן שאני משקיעה סביב זה במחשבות וחפירות...
אז כן - למדתי משהו מכל זה. זה נתן לי משהו ענק ואני לא מתחרטת על כלום.
אבל עד מתי??? למה אני לא מצליחה להתנתק...? במיוחד כשכ"כ ברור לי שכמו שהיא עכשיו זה לא ילך, ומי שיפגע זו אני, והרציונל אומר לא, אבל הלב הרבה הרבה הרבה יותר חזק...
אני מאלו שמתנתקות. למשל עם האקס המיתולוגי - נפרדנו, שלום. נתק מוחלט. כשאני והגרוש נפרדנו בתק' שהיינו חברים - כלום. שום דבר (ועבדנו ביחד באותה מחלקה...). איתה אני פשוט לא מסוגלת. כי היא חברה טובה (לפחות בשבילי, עזבי כרגע את המאמצים שהיא כן או לא עושה - לי היא חשובה).
מה עושים...?

זה באמת קשה לעבור את מה שאת עוברת. לא תמיד ההיגיון והלב שווים, ואם יצאת עם מסקנות ברורות מהקשר הקודם, למשל- למצוא בן זוג שילחם ויעריך אותך, הרי שהיא לא בקריטריונים האלו לצערנו. וכך למעשה ככל שאת נשאבת לשם- את עושה, בעקיפין, מעשה שהוא הרסני כלפי עצמך.

לפעמים, במצבים כאלה יהיה כדאי לחשוב על נתק ממש, כפי שעשית בעבר. זאת כדי להישמר ולהתגונן מפגיעות שעתידות לבוא ממנה. נכון, זה יבטל אולי את החברות שלכן, אבל חשבי מה עדיף - להישאר חברה אבל לא להרגיש באמת קרובה, או להתנתק מהקשר (וגם, לא חייבים בבת אחת, אלא בזמן הקרוב) אבל לפחות לדעת שהפגיעה רחוקה ממך והניתוק יאפשר לך לנסות להמשיך הלאה באמת ופחות להיכנס למחשבות של "מה היה אם".. לגביה.

נכון, הרגש והרציונל לא מסונכרנים, זאת אחת הבעיות שלנו. שלפעמים אנחנו פועלים על שני מישורים, ולא מצליחים לעשות אינטגרציה הולמת- איזון נורמלי, הכל נראה מוזר. יש פעמים שנצטרך לבחור צד בכוח- או היגיון, או רגש. מה יותר חזק? מה יותר בריא? מה יקדם אותך יותר?

הלוואי והייתי מצליחה להתנתק... אני חושבת על דברים טיפשיים כמו – הנופש הבא מהעבודה. מה, אני לא אסע איתה? אז עם מי כן...? וכל הדברים שכבר חלקנו אחת עם השניה, שהכי כבד מכולם הוא הפגיעה שלנו... ובלי קשר – חוץ ממנה, בעבר היו לי שתי חברות בתקופות שונות של החיים שנכנסו לי ללב. עם אחת מהן, מתק הצבא, זה היה לגמרי הדדי – מידת החברות של שתינו היתה זהה לחלוטין. (זה לא שזה קורה רק עם "קשות להשגה" או "מנותקות חברית"). מן חברות כאלו, שלא משנה מה, יתהפך העולם ואני אהיה שם בשבילן. שתיהן היום פחות בחיים שלי, אבל כשמישהי מהן יוצרת קשר זה כאילו לא התנתקנו מעולם. וגם עכשיו, אם מישהי מהן תצטרך אותי, אני שם באותה שניה. וככה זה עם הילה. אני לא יודעת למה. זו מן חברות טוטאלית כזו. ובשתיהן לא הייתי מאוהבת או משהו כזה, רק הילה... אז מעבר לרגשות ולהתאהבות, הבחורה הזו נכנסה לי ללב. זה אפילו לא להיכנס ללב, זה כאילו לב אחר. כמו שאמרתי – חברות טוטאלית. ההיא מהצבא, כולם היו בטוחים שאנחנו חברות מגיל אפס מהקרבה שהיתה לנו.
בקיצור, הנתק קשה מאוד...
מה שכן, אני באמת מאמינה, שאני צריכה לחזור לתק' ההתנתקות שהיתה בחגים. ואני מקווה מאוד לחזור לזה – אבל כרגע יש לי אינטרס מבחינת העבודה. מקווה שאחרי שהכל יסתדר פה אני אוכל לחזור לפינה שלי. ואחרי שיסתדר (חייבת שיסתדר!!!) אני אהיה עסוקה כל כל בהמון דברים ואני מקווה שבאמת יהיה לי יותר קל...
מילות חוכמה, כרגיל – יתקבלו בברכה!!!

הי עדן,

אני חושבת שנכון לעכשיו יהיה חשוב לשמור על יחסים שקשורים רק לעבודה ופחות לבילויים ואירועים פרטיים שלה או שלך.

את אדם טוטאלי, וכשמישהו נכנס לך ללב הוא באמת נכנס לשם, את מוכנה להקריב הרבה בשביל חברויות, בשביל שייכות, ומוכנה להיות מאוד שם ולהתמסר. את זכית בתכונה נהדרת שאין אותה להרבה מאוד אנשים. קשרים נהרסים כל הזמן כי לא לכולם יש את התכונה הזאת, זאת גם תכונה שמספרת על ראיית האחר, הענקה לזולת וראיה אמיתית של צרכי האחר. אין את זה לכל אחד, וחשוב להזכיר את זה לעצמך כל הזמן.

אז כן, כרגע להיות בקשר קורקטי, ולראות מה הלאה. הניתוק לפעמים בריא יותר ממה שזה נראה כרגע. ההדדיות, כשהיא חסרה, היא מהווה מכשול אמיתי להמשך יצירת הקשר, לצערנו.

אני מקווה שאעמוד בזה ולא אתפתה לבילויים ואירועים. אם כי, כשהזמינה אותי לארוחה ואמרתי לה שלא בטוח, היא ענתה "אם זה לא אורי וחבורתו את לא מגיעה?". נכון, איתם אני מבלה הכי הרבה, אבל הם יוזמים יותר ממנה...
מעבר לזה, השבוע האחרון היה קצת מוזר איתה – מאז שרבנו קצת ביום חמישי, ובהמשך כל ההתקשרויות שלי בנוגע לתפקיד – אני די קרציה כי אני ממש רוצה את התפקיד הזה, והוא עדין לא שלי... אז בכלל אני מרגישה שאני צריכה קצת פסק זמן ממנה.

הי עדן,

אני מניחה שזה לא קשור לאורי וחבורתו כמו שזה קשור אליה ממש.. היא מן הסתם פחות רואה את הדברים.

לגבי פסק זמן ממנה- מסכימה, נסי להתמקד במטרה שהיא התפקיד החדש שלך, ולאחר מכן עבדי על ניתוק הקשר או לפחות לקיחת מרחק סביר ממנה לתקופה מסוימת.

מקוה לקבל עדכונים נוספים ובהצלחה בקבלת התפקיד.

במקביל, בתקופה הזו, לא יכולתי שלא לחשוב על המיתולוגי שלי. איזה כיף שהוא כבר לא שם בלב שלי. איזה כיף שאני באמת חושבת על חיים אחרים בלי לדמיין מה ואילו. בימים האחרונים חשבתי עליו המון. בלי געגועים מיותרים, סתם מחשבות, זיכרונות, דברים טובים. ואיך שהכל צף, אתמול אורי סיפר לי שהוא עוזב לחו"ל. לשנתיים מינימום. עם הגברת החדשה. פתאום זה עשה לי משהו. משהו בלב שלי זז. והיום אני מלאת געגועים... לא יודעת אם אליו ואלינו, פשוט מתגעגעת... בימים האחרונים שחשבתי עליו, חשבתי אם המתנה שהוא קנה לי עדין אצלו (כי לא לקחתי אותה), וכמה הייתי שמחה לקחת אותה אלי עכשיו, ושבאמת יש לי את האומץ לשאול. תמיד הרגשתי שיש לי חיבור כלשהו אליו, חיבור בלתי מוסבר. כאילו כל השנים האלו הרגשתי מה עובר עליו (אחכ שנפגשנו הבנתי שצדקתי בכל התחושות שלי). והנה אני חושבת עליו ממש והוא שם.
אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת... אולי כי בא לי לפגוש אותו, להיפרד ממנו לפני שהוא נוסע. אני לא יודעת אם כדאי ואולי אחכ ארגיש שהחמצתי. ואולי אציע משהו והוא בכלל לא יהיה בעניין ואז ארגיש יותר דפוק...?
ועוד משהו. בימים האחרונים חשבתי על הילה. על הניתוק העתידי. ופתאום הבנתי כמה קל יהיה הניתוק – טוב לה עכשיו. בעבודה, בחיים, בזוגיות. רואים את זה עליה, מרגישים. היא לא צריכה אותי עכשיו. עשיתי את העבודה שלי ועכשיו זה הזמן שלה. אם וכאשר תצטרך משהו – אני פה. לא הולכת לשומקום. אתמול גם התכתבנו וממש הרגשתי את זה – את ההודעות המסכמות. אין לי גם צורך בה כרגע מבחינת התפקיד – זה כרגע לא בידיים שלי או שלה. אם יהיה משהו חדש שמצריך עדכון – כמובן שאעדכן. אבל היתה מן תחושת שלמות כזאת.

הי עדן יקרה,

כן, יש תקופות כאלה בחיים שלנו שמביאות אותנו לזכרונות. בד"כ תקופות שמתחילות או מסיימות משהו, איזה פרק או עוד תובנה.

טבעי שאורי יזיז משהו אצלך, מאז ומעולם החברות איתו היתה לך משהו משמעותי, ופתאום לשמוע שהוא עוזב לתקופה כ"כ ארוכה, לא קל. לרצות להשאיר משהו שהוא קנה לך- אצלך, גם זה לגיטימי ואולי אפילו כדאי. אני חושבת שזה יהיה לך משמעותי וחשוב להיפרד ממנו, להשאיר אצלך משהו וכמובן להמשיך לשמור על קשר מרחוק. נסי לאזור אומץ ולהיפרד "טוב", כשתיפגשו.

לגבי הילה- יופי, השלמה ומשפטי סיכום הם טובים. אם קבלת התפקיד כבר אינה תלויה בה, הרי שאת משוחררת, וכן, כשהיא תזדקק למשהו פשוט תהיי שם עבורה בעוצמה וברמה שנוח לך באותו זמן. אני שמחה לקרוא על ההשלמה הזאת ועל התחושה המרגיעה שמלווה אותך.

שימי לב לקורלציה בין סיום התקופה איתה, לבין משהו עם אורי שמקבל גם הוא תחימה של זמן, וגם יש לשים לב לתחושות שלך תוך כדי. שניהם היו ועדיין מאוד משמעותיים לך, את שניהם את נוצרת ומעריכה ערך רב את החברות המיוחדת שנרקמה עם כל אחד מהם, כל אחד והקשר שלו. יש בזה משהו מאוד מיוחד לטעמי.

מי שעוזב לחו"ל זה האקס המיתולוגי שלי, אורי רק סיפר לי על זה.

אוקיי, אני מניחה שגם כאן יש לסיום הזה משהו משמעותי, אולי אפילו יותר.

זה באמת קשה לעבור את מה שאת עוברת. לא תמיד ההיגיון והלב שווים, ואם יצאת עם מסקנות ברורות מהקשר הקודם, למשל- למצוא בן זוג שילחם ויעריך אותך, הרי שהיא לא בקריטריונים האלו לצערנו. וכך למעשה ככל שאת נשאבת לשם- את עושה, בעקיפין, מעשה שהוא הרסני כלפי עצמך.

לפעמים, במצבים כאלה יהיה כדאי לחשוב על נתק ממש, כפי שעשית בעבר. זאת כדי להישמר ולהתגונן מפגיעות שעתידות לבוא ממנה. נכון, זה יבטל אולי את החברות שלכן, אבל חשבי מה עדיף - להישאר חברה אבל לא להרגיש באמת קרובה, או להתנתק מהקשר (וגם, לא חייבים בבת אחת, אלא בזמן הקרוב) אבל לפחות לדעת שהפגיעה רחוקה ממך והניתוק יאפשר לך לנסות להמשיך הלאה באמת ופחות להיכנס למחשבות של "מה היה אם".. לגביה.

נכון, הרגש והרציונל לא מסונכרנים, זאת אחת הבעיות שלנו. שלפעמים אנחנו פועלים על שני מישורים, ולא מצליחים לעשות אינטגרציה הולמת- איזון נורמלי, הכל נראה מוזר. יש פעמים שנצטרך לבחור צד בכוח- או היגיון, או רגש. מה יותר חזק? מה יותר בריא? מה יקדם אותך יותר?