בגידה

האמת, אין לי יותר מידי מה לייעץ לך בעניין - אני משאירה את זה למומחים.
אני רק יכולה לתת לך עצה מנקודת המבט שלי (גרושה, ללא קשר לבגידה).
אם את מחליטה לעשות משהו בנידון, לבדוק, לברר, להתעמת - כמה שיותר מהר. את נשואה חודשיים, זה כלום. עדיף מוקדם מאשר מאוחר.
ואל תעשי משהו בינתיים בתקווה שהוא ישתנה או שאחכ יהיה בסדר (כמו שאני חשבתי כשניכנסתי להיריון). תבדקי קודם מה קורה, תקבלי החלטה מה את עושה הלאה - ומשם תמשיכי.
אני מאמינה שהתחושה הזו, אחרי חודשיים, היא נוראית. רק התחתנת, ואולי יש גם בושה ופחד לעשות צעד אחרי כלום זמן - ועוד בתקופה שאמורה להיות ככ מאושרת...
בקיצור - מה שלא תחליטי לעשות, תאזרי אומץ - אני בטוחה שתגלי שורה של אנשים, חברים, משפחה, שאוהבים אותך ויהיו שם בשבילך לכל דבר.
בהצלחה!!!

שלום מולאן,

אני מצטערת לקרוא את מה שעובר עלייך. אני מצטרפת לדעתה של עדן - את בהחלט צריכה לדבר איתו ולספר לו על מה שגילית. חודשיים זה זמן מאוד קצר לנישואין, ועדיף עכשיו מאשר אחר כך, ממש לא לדחות שיחה איתו.

אני מתארת לעצמי עד כמה קשה לך עכשיו ועד כמה זה נוראי עבורך ותחושה של "סוף העולם". אבל אחרי שיחה איתו את לפחות תביני פחות או יותר איפה את עומדת. אני מכינה אותך לאפשרות שהוא יגיד שזהו פורקן, שהוא לחוץ מהנישואין או חרד מההתחייבות החדשה, או כל רמז אחר לכך שהנישואין היו לו מוקדמים או מפחידים מדי כרגע. אם זה מה שהוא יתאר ואת תחליטי לתת עוד הזדמנות (קשה לחשוב על אופציה כזאת אבל זוגות כן מסוגלים לבנות אמון מחדש) - חשוב שתמשיכי להתייעץ ולבדוק עם עצמך אילו אפשרויות תמיכה יש לך- חברים, משפחה, אנשי מקצוע וכלים אישיים שאת יכולה לרכוש דרך החוויות איתו.

אשמח לשמוע האם שוחחתם ואיך את מרגישה.

הראתי לו את כל שיחות הצ'ט לאחר שגיליתי אותם ואת הוידאו צ'ט ואת זה שהזמין אותן לבוא אליו לדירה "לשתות קפה" או ל"מסאג'", כשהשיחה אחרונה הייתה חודש לפני החתונה. הוא הודה ואמר ששכב עם 2 נשים בתקופה שבין האירוסין והחתונה. הוא טוען שהסיבות לכך הן:
1. רצה להרגיש "גבר" בזה שהוא יכול להשיג כל אחת
2. רצה להיות עם עוד 2 חוץ ממני לפני שהוא מתחייב ומתחתן.

התחושות שלי הן תערובת של כעס, חנק והרבה כאב. הוא שקר לי במשך כל השנים שהיינו יחד

אני מעוניינת להתחיל להפגש עם איש/אשת מקצוע באזור חיפה שיכולים לעזור לי לסדר את המחשבות ולחזק אותי בתקופה קריטית זו ואשמח אם תוכלי להמליץ לי על מישהו כזה.

מודה לך מאוד.

שלום מולאן וערב טוב,

אני מאוד הצטערתי לקרוא את תשובתך. אני יכולה רק לתאר לעצמי מה את חווה כעת.

לצערי נראה שהבחור איתו התחתנת לא באמת היה מוכן לזה, לפי איך שהגיב ולפי מה שגילית.

התחושות טבעיות לחלוטין, אינך אמורה להמשיך לסדר היום, אלא באמת לחפש תמיכה מקצועית ולבדוק לאט ובטוח מה את עושה עם זה. אני חייבת לציין ולחדד שוב- שזוגות כן "קמים" ממשברים נוסח המשבר הזה, יש פעמים רבות שהמשברים האלה מזעזעים קשות את הקשר ושוברים את האמון מצד אחד, אך מהצד האחר הם מספקים התחלה אחרת ואפשרות "הבראה" מסוימת. השאלה היא אם זה הכיוון מבחינתך.

אינני יכולה להמליץ לך כאן על גבי הפורום, אם תוכלי שלחי לי מייל (מצוין למעלה בפיסקה) ואנסה לכוון אותך משם.

החזיקי מעמד, שבוע טוב,

אנחנו כמו כל זוג ממוצע. הכרנו בתקופת הצבא, הוא חיזר אחרי במשך תקופה אני הייתי מוחמאת אבל הדפתי את החיזורים שלו, אני מניחה שבחנתי אותו לראות עד כמה הוא רציני. אחרי כחודש אולי קצת יותר "נכנעתי" לו והסכמתי לצאת איתו. הייתה בינינו כימיה ואחרי הצבא נסענו לדרום אמריקה לשלושה חודשים. אני לא אשקר לכם לא תמיד היינו תמימי דעים, אבל גם דרך המריבות התחזקנו, למדנו להכיר אחד את השנייה טוב יותר ואפילו למדנו להתווכח בצורה נכונה. כשחזרנו לארץ עברנו לגור ביחד בקופסת גפרורים באזור המרכז (זה כל מה שיכלנו להרשות לעצמנו), ובכל יום שישי הוא דאג לקנות לי פרחים (למרות שכמעט כל חודש חיינו בחשש שיגיע טלפון מבעל הבית שהצ'ק חזר). זה עזר לתת אווירה של שבת בבית. אמנם לא היינו מעושרים אבל היינו מאוד מאושרים. שנים עברו. מצבנו הכלכלי השתפר, הולדנו שלושה ילדים מקסימים, שני בנים ובת, שלדעתי מעולם לא חסר להם דבר, אבל איפשהו בדרך הזוגיות שלנו הלכה לאיבוד כי נתנו את כל כולנו לילדים. אני אוהבת אותם יותר מכל דבר אחר עלי אדמות, אפילו יותר מאשר את בעלי, ודווקא בגלל זה הזרים של יום שישי נעלמו במהלך הדרך ואיתם ביחד גם האינטימיות נעלמה. כשליוונו את אחרון הילדים לבקו"ם חזרנו ביחד הביתה וקיבלנו בית ריק. אני לא מאחלת לאף אחד את תחושת הלבד שהרגשתי באותו הרגע. בית כל כך גדול אבל כל כך ריק. הייתה לי התחושה שההומור והשמחה עזבו את הבית ביחד עם הילדים. אני ובן זוגי לא הצלחנו למצוא דו שיח משותף. מה שהיינו פעם אבד ולא הצלחנו לשחזר אותו. כל פעם שהתחלנו שיחה היה עולה לנגד עיני איזה שהוא מאורע או ויכוח מעברינו במהלך גידול הילדים. היה לי קשה לראות את הקרבה בנינו, את מה שבנה אותנו. כל מה שראיתי הוא אדם שחי לצידי ולא סייע לי מספיק במהלך גידול הילדים, ואפילו יצר לי עוד מעמסה במקום עוד עזרה. בנוסף גם הגוף שלי היה רחוק מלהיות מה שהוא היה פעם, והיה לי קשה לבוא איתו במגע.
חיינו כך כמה חודשים? אני בלבד שלי והוא בשלו. שאלתי את עצמי מה יהיה הלאה? אם עדיף שנמשיך כבר ככה או שעדיף שנפרק את הזוגיות הזאת? כבר הייתי עובדת עצות. ואז יום שישי אחד שאני תוך כדי הבישולים (הילדים היו צריכים להגיע בערב) הוא נכנס עם זר פרחים. נשברתי. התפרקתי. התחלתי לבכות ולא מאושר, הרגשתי שאבדנו ואנחנו לא מוצאים את הדרך חזרה. פשוט בכיתי בכי תמרורים והשתטחתי על רצפת המטבח כמו ילדה קטנה. הוא (בהחלטיות מלאה) הרים אותי ואסף אותו לתוך זרועותיו. התייפחתי לתוך החזה שלו ותוך כדי הסנפתי את הריח שלו ושל הפרחים ונזכרתי. נזכרתי שפעם היינו זוג מאוהב. הוא עזר לי לסיים את ארוחת הערב ומשם הלכנו למרפסת ולראשונה מזה כמה שנים ישבנו ודיברנו. דיברנו באמת. דיברנו והקשבנו האחד לשנייה.
היום שנה אחרי – אני לא יכולה להגיד שחזרתי להיות בת 20 פלוס מאוהבת. אבל יש בנינו משהו שעוד לא היה עד היום. זוגיות אחרת.

תודה לך! אני בטוחה שהענקת הרבה כוחות לכל מי שקרא את זה.

עלו והצליחו.

אין לי אפילו מה להוסיף...
שמחה שהצלחתם ומאחלת לכם הרבה אושר ורגעים יפים ביחד, כזוג וכהורים.
והלוואי וכולנו נוכל ללמוד מזה משהו, אפילו קטן...

תודה על השיתוף!!!