קושי עם בן הזוג לאחר לידה

שלום לך איילת וערב טוב,

קודם כל- מזל טוב. עדיין, למרות הקשיים- נולד לכם בן בכור בשעה טובה!

לעניינינו- מה שאת מתארת, לא אחדש לך, טבעי לחלוטין. אף אחד לא מכין אותנו להיות הורה, יותר מכך- אף אחד לא מכין אותנו הנשים להיות אמהות. אמא זוהי משרה קשה בהרבה ממה שחשבנו, משרה שנוגעת לנו בכל נימי הנפש והגוף כאחר. מיד לאחר לידה ועד אפילו שנה לאחר לידה, לא קל לחזור לעצמנו- רגשית, מנטאלית. השינוי הזה דוחק את כל הזוגיות הצידה. האמא- שהיא עסוקה רק בילד, בגידול, בהנקות החוזרות ונישנות ורצון העז לחפש אחר כל דקת שינה- באמת רוצה רק קצת "את עצמה" בחזרה. האבא, שהוא לא מניק (את זה עוד לא המציאו), רוצה להיות חלק מצד אחד, מצד שני חושש אולי, פתאום גם הוא הופך לאבא וגם הוא מקבל תפקיד מאוד לא פשוט- להתבונן בזוגיות נדחקת וביצור קטן שמקבל את מלוא תשומת הלב מאשתך, מעבר לכך אשה שמתקשה להתחבר אוטומטית לילד, שזקוקה להרבה עזרה ושנוטה "להעיר" על כל מיני התנהלויות של האב מול הילד. אז איך מתמודדים עם הכל?

כמה דברים: לאבא התנהלות משלו. צריך לאפשר לו אותה. אם הוא לא יכיר את הילד בדרכו שלו ויטפל בו כפי שהוא מבין, יהיה יותר קשה בהמשך להרגיל אותו להורות. זה תפקיד לגמרי חדש. מסכימה איתך לגבי חום גוף, אך אין לי ספק שאתם מעניקים לו את כל זה, וגם אם הילד בוכה, אני בטוחה שעבורך זה נצח, אך בפועל לא מדובר במשהו שמזיק לו. זה תקין וטבעי שהורה אחד ינהג כך ואחר- אחרת, כל עוד שניכם מקבלים את העובדה שאתם שונים מול הילד. זה אפשרי להתמודדות.

לגבי מגורים אצל ההורים לאחד הלידה- אני בעד כל עוד לאשה זה נכון ולפיכך גם לילד. כשהדבר לא מתאים לאבא (אפשר לגמרי להבין!) אפשר לנסות תוכנית כזאת, בה את תשני שם ותעבירי את שעות היום כדי לצבור כוחות, בעוד בעלך יגיע למספר שעות, לעזור, לחתל, לקלח, להיות איתך יחד ולחזור לישון בבית. אתם הרי גרים קרוב. הסבירי לו שזה זמני. מניסיון, כשהתינוק יהיה כבן חודשיים כבר תרגישי אחרת- הוא מתחיל יותר לתקשר, את מתחילה להכיר וללמוד אותו לעומק, יהיה לך יותר קל. החשוב הוא שתנסי להסביר לו שככל שהאמא מתפקדת יותר- כך החזרה לשיגרה מהירה יותר. כל שעת שינה וכל זמן לעצמך הוא נכס יקר. כל זמן לזוגיות הוא חשוב מאוד. (שאבי חלב או צאי עם בעלך אחרי הנקה אפילו לשעה לבית קפה ותחזרו-בשבילו).

לגבי תינוק קטן: מכירה את זה לעומק, ובאמת יש איזו דאגה שמרחפת גם סביב ההנקה- כמה אכל, האם שבע, מה יהיה, האם השמין וכו'. אז תינוק באמת יונק בדיוק כמה שהוא צריך, והקטנטנים האלה עתידים לגדול ולשבור אחוזונים :) הוא זקוק כמו כל תינוק לחום גוף והוא יתרגל לחום המיוחד של אבא ולחום המיוחד של אמא. הוא צריך לקבל משניכם -כל הורה בדרכו שלו.
לגבי ריפלוקסים: את בטח יודעת את כל הטיפים, אציין אותם בכל אופן- ניתן להגביה מעט את המזרן שישן עליו כך שלא יהיה ב-180 מעלות אלא מעט מוגבה, למנוע חזרה של האוכל לושט. את יכולה להתייעץ האם כבר עכשיו אפשר לנסות להסמיך לו את האוכל בקורנפלור - הקורנפלור למעשה משאיר את האוכל בקיבה, הוא מסמיך אותו ומונע ממנו לעלות חזרה. אני יודעת שעושים את זה כבר בגיל קטן- יש להתייעץ. בנוסף, להקפיד על הוצאת אויר (גרפס) יותר מפעם אחת, גם אם יונק ולא בולע אויר. כל אלו עשויים מאוד לסייע לך אם תקפידי עליהם. מעבר לכך אפשר להשכיב אותו על הצד ולא על הגב, על מנת למנוע מאוכל שחזר לושט- לחזור לקנה הנשימה. במצב כזה כשהוא על הצד האוכל פשוט יצא החוצה.

החשוב מכל הוא כרגע התמיכה של בעלך בך. כדי לעשות זאת את נדרשת לתת לו פידבק חיובי על ההתנהלות שלו. רק אחרי שהוא יקלוט שאת סומכת עליו- הוא יפתח לביקורת מצידך ותוכלי להעלות אותה בפניו וגם לקבל תמורה. מעבר לכך יש לסמוך על התינוק שהוא באמת יודע לקחת מאבא את כל החום והאהבה שאבא נותן. מצאי זמן וקבעי עם אמך לשמור על התינוק לשעה כבר השבוע- שעה שבה תצאו לבית קפה. זה יכול לאוורר אתכם ולאפשר לכם מעט לקבל מהשיגרה שהיתה שם ממש עד לא מזמן. זכרי- עבורו לפעמים יותר קשה מאשר לך (נשמע תמוה). הוא מתמודד עם הרבה קשיים ושינויים ובעיקר מול חוסר אונים אחד גדול. נסי להפחית ע"י הבאת שניכם למקום זוגי לצד ההורות החדשה.

לגבי להיות לבד- חשוב שלא תנתקי קשרים, נסי לדבר עם חברה קרובה ולהזמין אלייך, נסי ליזום מפגשים אפילו קצרים עם אנשים. את תראי שבמהלך החודשים הקרובים לאט לאט הדברים יקבלו צורה ואת גם תצאי איתו יותר ותטיילי. דבר שאת בהחלט כבר יכולה לעשות- לצאת איתו ביום שמשי, לקחת איתך מה שצריך ולעשות טיול קצר בחוץ. פשוט לנסות. קצת מוזר ומפחיד יתכן, אבל שווה את תחושת הניצחון בסוף.

מאחלת לך הצלחה רבה ואם תצטרכי הכוונה נוספת אשמח לסייע. מאחלת לך הנאה מהאימהות החדשה, בקצב שלך, בסוף הכל מקבל "תמונה" ובאמת באמת מסתדר.

היי עדי,
תודה רבה על ההתייחסות המפורטת, אני באמת מעריכה את זה.
אשמח לשתף אותך אם כי אני לא בטוחה שזה מתאים לפורום הזה...
באמת אני לאט לאט מתחברת לבן שלי, אבל עדיין לא באופן טוטאלי. אחיות שלי ואמא שלי מאוד עוזרות וסביר להניח שאוהבות אותו יותר ממני.
קורים כל הזמן כל מיני דברים איתו ואני קצת מאשימה את עצמי למרות שאני יודעת שאין באמת סיבה.
אני כל לילה ערה משעה 2 כי זאת "המשמרת שלי", בעלי נמצא איתו מ10 עד 2 בלילה ואני ישנה בזמן הזה. העניין הוא שאני עייפה, מרגישה שאין לי סבלנות אליו (לתינוק), אני רק מחכה שמישהו יבוא ויחזיק אותו, יטפל בו, יחליף לו...
יש ימים שאני מלבישה אותו לדוג' אחרי אמבטיה וחושבת לעצמי "למה אני צריכה לעשות את זה? למה אני ולא מישהו אחר?", יש ימים שהוא לא רגוע ואני חושבת לעצמי "מה חשבתי לעצמי שרציתי ילד".... זאת מחשבה נוראית אני יודעת ואני מנסה להתנחם בזה שהוא ילד בריא סה"כ ושלא נדע יש המון מקרים חמורים שבאמת אני אומרת תודה לאל על מה שיש לי.
אבל עדיין קשה לי, אני כל יום מחכה שרק ייגמר ונגיע ליום שלמחרת ואז שגם הוא ייגמר, ל]פעמים אני מרגישה שזה גדול עליי כל הטיפול בתינוק, ולפעמים אני גם לא רוצה לטפל בו.... זה נורא נכון?
בכל מקרה אקח את העצה שלך לשבת עם בעלי לבית קפה כל כמה זמן... לגבי מפגש עם חברים, אני באמת מרגישה שאין לי כוחות לזה, לא כוח ולא מצב רוח. אני רק יודעת שאני מחפשת כל הזמן לברוח מהבית ולהתאוורר....
אני נורא בלחץ כל פעם שקורה משהו, היה לילה שהוא הקיא ושלחו אותנו למיון, אתמול הייתי איתו בטיפת חלב ועשינו חיסון ונקרע לי הלב עליו כמה שכאב לו, זה פשוט נראה לי גדול עליי ואני ממש לא מוכנה ל"משרה" הזאת כמו שקראת לה.
תודה.

בוקר טוב איילת,

אכן, רוב מה שאת מתארת קשור לשינויים שחלים בך ופחות לתחום הזוגי. את צודקת שתכנים כאלו פחות יתאימו לפורום הזה. אך הם עדיין מצריכים התייחסות, כיוון שאת מעלה נושא כ"כ חם שכ"כ הרבה אימהות חוות אותו, את גם יודעת לתאר אותו במדויק. תחושות האשמה האלה, הרצון לסיים יום, החשש מהאחריות הכבדה והקושי לראות אותו סובל- אלו דברים שעד כה לא היו חלק מסדר היום שלך.

את יכולה לשלוח לי מייל ואוכל להגיב יותר קונקרטית על הדברים שהעלית, אני חושבת שיהיו דברים שאוכל לכתוב לך ושיעזרו לך במידת מה. המייל שלי מופיע בפיסקה למעלה.

יום טוב,