מערכת יחסים פרק ב'

בבקשה, מישהו!!אני מרגישה ממש רע, לא יודעת מה לעשות, מרגישה מרוחקת ומתרחקת עוד יותר, לא שמחה כשהוא מתקשר, מה שלא היה אף פעם..פשוא אוכלת את עצמי מבפנים.. תעזרו לי...

דנה ערב טוב,

את מתארת מערכת יחסים מאוד מאוד לא פשוטה. בשורה התחתונה איך שלא תהפכי את זה- בן זוגך תלוי תלות גמורה בגרושה, בילדיו וברצונו להמשיך ולהיות חלק בלתי נפרד מהם. הוא יודע שאם הוא יעשה משהו בניגוד לרצונה, הוא יתקל בחומה בצורה לא רק שלה אלא גם של ילדיו. ילדיו הם גם שלה, הם תלויים בה לא פחות ממנו, ועל כן אינם יכולים לראות אופציה שאת תהיי חלק מכל האירועים - שהם רק סימבוליקה לכך שהם אינם יכולים לקבל תחליף למישהי במשבצת של "בת זוג" לאביהם. מעבר לכך גם את הקודמת הם לא קיבלו בשל הלחץ של האמא- כך שזה לא אישי באמת אלייך. זה המצב הנתון במשפחה הזאת.

לקרוע את בן זוג מכל המכלול הזה לצערי זה בלתי אפשרי. זה "לא כוחות", יש את האמא והילדים מצד אחד, ועל הכף השניה של המאזניים יש "רק" אותך. לכן לא תוכלי להשפיע שם כפי שאת רוצה. הוא מצידו יפסיד הרבה מאוד אם הוא יעשה כזה מהלך נגדה- כיוון שהילדים איתה בכל דבר. הוא יודע שההפסד יהיה מר מאוד ולא יעמוד בו. ולכן, גם כיום כאשר היא חולה, הוא לא יהיה מסוגל לסגת. צריך לזכור שהיא היתה אשתו המון שנים והקימה איתו משפחה. לא מושלמת ככל שתהיה- היא אשתו. הוא לא "חזק" מספיק מול כל הלחץ הזה.. את תצטרכי להבין את זה, או לעשות בחירה ולחשוב אם בכלל להיות איתו. כי להרגשתי- זה או הוא עם כל הדבר הזה, או כלום.

הדבר בפירוש עשוי להרחיק אותך, אך בשל העובדה כי הוא טיפוס מאוד תלותי בעצמו שלא מסוגל להיות לבד, כך נראה, סביר להניח שהוא ירצה לרצות גם אותך ולפצות אותך. הבטחות לחוד ומעשים לחוד. חשבי לעומק האם מתאימה לך כזאת מערכת יחסים, ואם כן- היי בה "כולך" וראי את הטוב בה. אל תנסי לשנות, כי להערכתי דבר לא יוכל להשתנות שם- התלות שאת מתארת היא גדולה מדי.

אני מקוה שתחזיקי מעמד ושנתתי לך מעט חומר למחשבה.

תודה על התגובה...תגובתך לא הפתיעה אותי, אך גם לא הקלה עליי... ההרגשה מאד כבדה, ההתלבטות לא פשוטה, אני חושבת ימים ולילות אך לא מצליחה להחליט: מצד אחד טוב לי וכייף לי איתו, מצד שני - לא יכולה להתחבר ודבר הזה ולהרגיש כל הזמן "מבחוץ", למרות שהוא טוען כי הוא רוצה להזדקן איתי ואפילו להביא עוד ילד... אבל אני חושבת לעמי לאיזו משפחה ייוולד הילד הזה..? את בהחלט צודקת וקלעת בול את האופי התלותי של בן זוגי...ובאמת הוא פוחד להפסיד את הכל ואפילו לנסות לנהוג אחרת....השאלה אם יש איזה סיכוי בטיפול מכל סוג שהוא להביא אותו להבנה ולשינוי?

הי דנה,

אני רוצה להאמין שיש טיפול שהוא אפשרי. אפשר לשנות דפוסים כאלו ואחרים, אך זה מצריך המון אנרגיות קודם כל מצד זה שצריך את הטיפול, ז"א, הוא. הוא צריך באמת לרצות שינוי ולהבין שאם השינוי לא יגיע את לא תוכלי להישאר בקשר הזה כיוון שצרכייך אינם מסופקים.
שינוי אם בכלל זה תהליך ארוך, לפעמים לוקח גם שנים. נשאלת השאלה עד כמה את סבלנית ועד כמה הוא באמת מבין עד כמה דרוש כאן שינוי. יתכן ובשל אופיו הוא יחוש כי אינו מסוגל לזה, ויסוג. צריך לקחת את זה בחשבון.

שוב, דפוסי תלות מהסוג הזה אינם פשוטים, יתכן והוא לא באמת "נפרד" ממנו והוא עוד זקוק לזמן, יתכן והוא לא חזק מספיק אל מול הלחץ הסביבתי והוא נתון להרבה מאוד מורכבויות רגשיות. מאידך, הוא לא רוצה להיות לבד, מה שמחדד יותר את חוסר הבשלות שלו להיות "הוא" - הרי הוא זקוק לסביבה כל הזמן...

אני מתארת לעצמי שזה לא פשוט לך לקרוא, אך לצערי ממה שתיארת אני לא רואה יכולת לתקוף את הבעיה אלא אם כן הוא באמת יכנס לטיפול מאוד אינטנסיבי שידרוש ממנו הרבה כוחות, לא בטוח שיש לו- אבל תמיד תמיד צריך להאמין בשינוי.

הייתי מציעה שתראי לו את התכתובת שלנו או שתציעי לו בע"פ שינוי כזה, ותבדקי איתו מה הוא חושב.

ליועצות שלום רב
קראתי בעיון רב את מסקנותיכם לגבי הסטטסוס והקונפליט שאני מצוי ושרוי בו.
ולכן ברצוני להעיר ולהבאיר כמה נקודות.ולאחר מכן אשמח מאד לתגובה או לעצה כול שהיא .
נכון שממש בסמוך להיכרותי את דנה סימתי מערכת קשרים של 14 שנה עם הרבה אהבה ופסופה בגידה .ובואתה תקופה של מערכת הקשרים היה ברור ומוסכם בין שנינו שאני כגבר לא מבצע את מאתלות הבית(כביסה .כלים.בישול.וכ"ו).ואני לעומת זאת כול הדברים שמצריכים את עשיות של גבר לרבות הוצאות בילויים פינוק וכ"ו יש לציין שדבר זה היה מוסכם בין שנינו ולשביעות רצון שלנו.
ולכן כשנפרדנו חרב עליי עולמי ולא היתי בטוח שאני אוכל להתמודד עם כול העבודות שהיא ביצעה
ומכאן נבע הצורך אז לגור במשותף עם דנה אז(היום הדבר לא כך )אני גר לבד ועושה הכול לבד .
בזמנו היה גם הסכם לא כתוב עם בת הזוג שהיא לארועים שלי שקשורות לבנות בלבד היא לא מוזמנת ואין היא יכולה להגיע (זה התאים לשנינו והכול התנהל על מי מנוחות לשביעות רצון כול הנוגעים בדבר.
.
ולאחר כ 4 חודשים שהכרתי את דנה ולאחר שקבלתי את הגט נולד לי נכד ודנה מאד רצתה להיות בארוע אולם אימם של בנותיי התנגדה נמרצות שדנה או כול אחת אחרת
תתיצב יחד איתי בטענה שזה עדיין מוקדם ומביך לפגוש את החברה של האבא
והיא מטילה וטו שבמידה ודנה תגיע היא לא תגיע
לא עזרו תחינותיי או הכעסים או המריבות ואפילו לא דיברתי איתם (כמובן שהבנות הפנו את כול הכעס לכיוונה של דנה) והאשימו אותה שהיא ממרידה את האבא ואיך היא לא מבינה שזה עדיין מוקדם וצריך לתת זמן לכול התהליך הזה
יש לציין שביתי הבכורה לומדת תואר שני בפסיכולוגיה והיא בעצמה מטפלת.
ורצה הגורל שגם לה נולדו שני בנים ועוד מעט יהיה ברית וברור שדנה עדיין לא מוזמנת
מהסיבות הבאות
1.לאמא נתגלה גידול ממהיר והיא במצב נפשי קשה מאוד(גם הבנות).
2.האמא כרגע לא מסוגלת להתמודד עם עוד משבר ובטח שהבנות לא יתמכו בי.
3.הוברר לי חד משמעי שאם אני מתכוון בכול זאת להחליט להגיע עם דנה אז עדיף שאני לא הגיע והם מעדיפים לראות את האמא שם ולא את דנה
4.דנה כועסת על זה שאני מדוכדך בקשר לאמם ומעז לעזור לה בזמן שהיא לא מקבלת אותה .
5.דנה כועסת על זה שאני מאשים אותה בחוסר רגישות ושזה נראה לי קטנוני ואפילו ילדותי שהיא מטילה את כול יהווה ואת כול הזוגיות בינינו רק על ההגעה לברית
וחוץ מזה כול כולה היא שייכת גם לי וגם לבנותיי וגם לכול הסובבים אותה
6.מיותר לציין שבכול הארועים המשפחתייםואלא משפחתיים שגרושתי לא נמצאת דנה נמצאת.
אנה יעצו לי איך אוכל להתמודד עם הדילמה בין גרושתי חולת הסרטן בנותיי שאני מאד אוהב זוגתי שלא היתי רוצה לאבד(למרות הבטחותיי שזה רק עניין של זמן עד שהכול יפתר)היא עדיין עומדת על שלה ...

שלום לך בן הזוג,

אני שמחה שכתבת את משנתך לגבי הקשר ביניכם וללא ספק זה עוזר לראות את כל התמונה. לגבי הדברים שציינת- אם היה ביניכם הסכם מראש על אי כניסתה של דנה לתוך אירועים שהגרושה משתתפת בהם- הרי שזהו הסכם לכל דבר. קרה והדבר התחיל להפריע לדנה יותר ויותר, כיוון שהקשר התקדם והיא מעוניינת להיות חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים גם שלך עם סביבתך.

כשאנחנו מדברים על "פרק ב'", יש לקחת את כל הגורמים בחשבון. כל אחד מגיע מעולם שונה לחלוטין, הוא כבר הרכיב לו איזה משפחה משלו, עולם פרטי משלו, עם דפוסים, הרגלים, בעיות, יתרונות- משלו. להכניס אדם מבחוץ לתוך מערכת כזאת (כפול שניים שהרי זה דו צדדי) - לא פשוט בכלל.

נושא אחר חשוב לא פחות הוא העובדה כי גרושתך חולה. נאחל לה בריאות שלמה. אני בטוחה שעבורך ועבור ילדיך הדבר קשה מנשוא ולא פשוט. מדובר באם ילדיך ובאשה שהיוותה חלק נדבך ומרכזי בחייך ובחיי הילדים, עדיין, איך שלא נסתכל על זה. על אחת כמה וכמה לא יהיה אפשרי כנראה מבחינתך לעשות משהו דרסטי, אלא להתרכז במה שקורה.

אם אתה עומד במילתך שזה רק עינין של זמן, ואתה מוכן להתחייב תרתי משמע למערכת היחסים עם דנה ולאור כך גם להראות נכונות להכניס אותה יותר עמוק לחייך, זוהי החלטתה של דנה האם לחכות ועד מתי. אני חושבת שכדאי יהיה לעבור קודם כל את התקופה הלא פשוטה הזאת, מדנה צריכה להגיע נכונות ואמפתיה למצב הרגיש ואילו מצידך צריכה להיות התחייבות למערכת החדשה ולשים את כל הפרידות מאחור. כן, עם הילדים זה לא יהיה קל בכלל אך ככל שתהיה יותר החלטי לגבי אותו פרק ב' בחייך, יהיה לכולם פשוט יותר לקבל את העובדות וגם את זוגתך.

הרבה בריאות ובשורות טובות.

כן, ממש אבל ממש כואב לי, בגלל זה ניסיתי להדחיק את כל העניין במחשבה טיפשית,שאולי זה יעבור(רחוק המעיין-רחוק מהלב..), אך לא,זה לא עובר,רק הזמן עובר(אנחנו ביחד כבר כמעט 10 חודשים).אך שום דבר לא השתנה. הבעיה שלי היא לא שהגרושה שלו לא רוצה אותי,אלא שהוא עצמו לא אכפת לו שאני לא אהיה שם.."לא מבין למה כל כך חשוב לך להיות במשפחה שלי", "למי את צריכה להוכיח" -אלה המילים שאני שומעת ממנו. ואף יותר מכך, כל פעם שאני מעלה את הנושא הוא מאשים אותי בחוסר רגישות לאישה החולה ובחוסר אכפתיות לרגשות שלו, שאני חושבת רק על עצמי, על מה שאני רוצה. האם הזמן יעשה את שלו,כאשר הוא לא עושה כלום חוץ מלחכות לכך,שאולי הגרושה שלו תסכים להזמין אותי לאיזה אירוע משפחתי? למה שהיא או ילדיו יעשו זאת כאשר לאף אחד חוץ ממני בעצם זה לא מפריע? הרי ככה הוא גם הציג את זה מול הילדים, שדנה רוצה להיות באירוע...אז ברור שאני זאת ש"ממרידה" את אבא שלהן... (אגב, ה"הסכם" לא היה בינינו,אלא בינו לבין האקסית שלו,שהיא לא מגיעה לאירועים שלו, וכך זה היה נוח לכולם במשך 14 שנים ופתאום מופיעה דנה ש"הורסת" את האידיליה המשפחתית,אז ברור שיכעסו עליי...). והנה, השבוע שוב יש ברית לנכדים, והבת שלו קנתה בית חדש ואני מאמינה שתהיה חנוכת בית ואני כמובן מחוץ לתמונה המשפחתית. האמת, הילדים שלו מקבלים אותי, אין להם בעיה לראות אותי, להיות בחברתי,אז כל הטענות שהם צריכים להתרגל לראות את אבא עם בת זוג לא רלוונטיות. כל פעם שאני מעזה להעלות את הנושא הוא מתרגז,לא רוצה לדבר,טוען כי אני רוצה לריב, או שואל מה אני רוצה שהוא יעשה...וכאשר אני מציעה כל מיני דרכים הוא טוען כי אני דמגוגית וקטנונית... אני חייבת לציין, שאני בעצמי בת להורים גרושים,שהתגרשו כאשר כבר הייתי אמא, חייתי עם בן זוג שהיה גרוש והיו לו שני ילדים מנישואים קודמים וגם אני כרגע גרושה,ואני יודעת מה אני עשיתי כאשר היו (והיו לא מעט) בעיות גם עם ההורים שלי שהתגרשו בצורה מאוד לא יפה, וגם איך שאני נוהגת עם הילדים שלי בנוגע לבן זוגי...אז כל מה שאני מציעה זה לא באוויר, אני חוויתי והתמודדתי, לכן קשה לי לקבל את חוסר המעש שלו ובטח לא יכולה לסמוך עליו, (בעצם, לא עליו אלא על המזל ועל רחמיה של גרושתו...). אגב, הוא נמצא בכל האירועים של הילדים שלי, יחד עם אבא שלהם, ויותר מכך: בקרוב האח למחצה של ילדיי(הבן של האקס שלי) מתחתן ובן זוגי כמובן מוזמן יחד איתי לחתונה...יותר מזה??? אז אני באמת קרועה מבפנים וגם כשלא מדברת על זה למרות שמשתדלת להדחיק את המחשבות - הן לא מפסיקות לכרסם אותי ולא מאפשרות לי להתקרב ולהרגיש בטוחה או לסמוך על בן זוגי...מה לעשות???אולי אני המעוותת כאן? אולי אני לא מבינה משהו? אני מוכנה לשמוע ולנסות להבין אולי אני טועה...

שלום דנה,

אני מבינה את הכאב שלך, בעיקר כשאת מאוד מנוסה וחווית הרבה אירועים שמפגישים אותך שוב היום עם אותן נקודות רגישות. כשאת נוכחת להבין שבן זוגך פועל אחרת, באותן סיטואציות, זה בהחלט מעורר שאלות וגם כעס, בצדק.


מה שחשוב שתזכרי שיש מצוי ויש רצוי. הרצוי שלך הוא שאשתו תתרצה, ותסכים לקבל אותך כחלק מהמשפחה. המצוי הוא שהיא אינה מתכוונת לעשות זאת ואף יותר מזה- בן זוגך כנראה מרגיש כלפיה רגשות אשם או תלות גדולה, כפי שהרחבתי על כך בפוסט הקודם, לא מסוגל להיות בין שתיכן. ולכן הוא בוחר לנסות למתן אותך כי כנראה את הצד שיותר קשוב, שיותר מבין.. ואין מה לעשות- הצד השני חולה, וזה עושה את שלו לפחות מבחינה רגשית.

אלו דברים שכרגע יש להשלים איתם, ואם אינך מסוגלת שקלי לגבי המשך הקשר. לא כל אחד מכם נמצא באותו שלב. אם את יכולת לצרף אותו ללא הרבה קושי ותהיות- לשמפחה שלך ולאירועים- הוא עצמו כרגע לא בשלב הזה. המורכבות הרגשית היא גדולה. אם יש לך אפשרות לגשת איתו ליעוץ זוגי קצר מועד, כזה שיוכל לכוון אתכם קצת- עשי זאת כמה שיותר מוקדם, כדי שלא יתפסו את האהבה רגשות שליליים מדי, ותהיי מתוסכלת אף יותר ממה שאת היום.

איך אני אמורה להסביר לילדיי שאיננו מוזמנים לברית של הנכד של בן זוגי? אצלם כמו גם אצלי הדבר מובן מאליו כי אנחנו חלק מהמשפחה שלו בדיוק כמו שהוא חלק מהמשפחה שלנו, אז איך זה שאנחנו לא נוכל להיות שם? הילדים שלי גדלים במשפחה שהיא מאוד מורכבת : יש להם אחים מצד אבא שהם בקשר תמידי וטוב מאוד,כולל ביחסים טובים עם האמהות(כן, אמהות-לאקס שלי שני ילדים משתי נשים שונות, שהיו לפניי), לכל אחד מההורים שלי יש בן\בת זוג שאנחנו נפגשים תמיד ביחד בחגים ואירועים שונים, וכל האירועים הקשורים לילדיי כוללים את כולם: את האקס שלי, שהוא אבא של ילדיי, את הילדים שלו עם מבני זוגם, שהם אחים של ילדיי, את ההורים שלי עם בני הזוג שלהם וכמובן את בן זוגי, שהוא חלק מאיתנו כרגע... אז איך אסביר להם שאצלו אנחנו לא חלק מכל העניינים????והם שואלים "מתי הברית"? ולי אין תשובה...אני אומרת "לא יודעת" ... בברית הראשון של בן זוגי אני די התחמקתי מתשובה, ובסוף גם "שיקרתי" כי לא יכולתי ללכת כיוון שאני עובדת ביומי שישי, אבל למה אני צריכה לשקר לילדיי??? מצד שני אני לא יכולה לספר להם כי הם יפגעו... ילדיי מאד חמים, נותנים , מתים על תינוקות, ביקרנו כמה פעמים בבית היולדות לפני הלידה(רק כאשר גרושתו לא יכלה להגיע כמובן),ואתמול בפעם ראשונה נסענו לשמור על התינוקות כי בן זוגי ביקש,כיוון שהבת שלו היתה צריכה להגיע לבדיקה ולא היה מי שישמור על הילדים, ובעצם, זאת הפעם הראשונה שראינו את התינוקות שנולדו כבר לפני כחודש...האמת, די בגללי, כי לא ידעתי איך להרגיש, איך להתנהג, וגם היום אינני יודעת...מצד אחד אני רוצה להאמין שהדברים הסתדרו, מצד שני אני לא יכולה לחיות עם המחשבה שאני צריכה להיות תלויה בגרושה של בן זוגי...וגם ה"טיפול" שלו בנושא, שזה אומר "לא לעשות כלום אלא לתת לזה זמן ולחכות שהדברים יסתדרו" לא ממש מקובל עליי... אני מתנצלת מראש אם הדברים שאני כותבת מבולבלים ולא ממש ברורים, ככה הרגשות שלי והמחשבות שלי... אשמח אם תהיה לך איזו עצה...כי אני אובדת עצות....

שלום שוב דנה,

מעבר למה שהמלצתי לך בפוסט הקודם, כדאי יהיה לחשוב להסביר לילדים באופן פשטני שהדברים קצת מורכבים. שאמנם יש להם צד אחד שבו הדברים יותר מסתדרים, והם מתראים עם האחים שלהם ועם הקרובים להם, אך מהצד השני יש לפעמים מצבים בהם לא תוכלו להגיע, נסי להסביר בקצרה שיש מורכבות מסוימת וזה מכביד.. אך תמיד הזכירי כי את מקוה שבעתיד זה יתאפשר.

אני מבינה לחלוטין את הבלבול שלך, אם אינך מסוגלת לקחת את הזמן ו/או להשלים עם המצב, נותר לנו לשאול האם את מוכנה להישאר במערכת יחסים בה את לא לגמרי מקבלת את המקום שלך, ואין לך הכרה מול אנשים קרובים בחייו של בן זוגך. נשאלת השאלה עד כמה את בעצם בשלה ומוכנה רגשית להמשיך להיות במערכת כזאת, נשמע שמאוד לא פשוט לך.

עבר זמן רב מאז פניתי אליך בבקשה לעזור לי בעצה... ולפי עצתך פנינו למטפלת... היינו אצלה בשני מפגשים וכיוון שבן זוגי החליט שהיא "מדברת שטויות" ו"לא אומרת מה לעשות" הפסקנו... ההבטחות שהכל עניין של זמן עדיין בעינן, אך שום דבר לא השתנה מאז... (אנחנו ביחד כבר מעל שנה). יותר מכך, אני די הפסקתי לדבר איתו על הנושא, אך הוא החליט שכן הילדים שלו די מכתיבים לו את החיים, עם מי לבוא ומה לעשות (וזה לא רק בנוגע אליי). אז כל פעם שאמור להיות אירוע של ילדיו הוא מתחיל לריב איתם ועושה את זה לדעתי בדרך הכי לא נכונה - משתמש בי כתירוץ. כלומר, הם טוענים שהכל בגללי, שמאז הוא איתי הוא הפסיק "להיות כמו שהיה פעם", השתנה, והוא רב איתם רק כדי לא להגיע לאירוע ולא לעמוד באימות ישיר או עקיף מולם... וכמה שאני לא מבקשר שלא יהיו ברוגז, שלא יריב איתם, שפשוט יגיד להם את עמדתו ולא יכנס לריבים כאילו הוא ילד מתבגר שמורד מול הוריו - זה לא עוזר... הן מאשימים אותי בכל מה שלא מוצא חן בעינייהם. הגענו אפילו למצב שאחת הבנות אמרה לא ש"אמא שלהם לא מרשה להם לדבר איתי ושאני הרווחתי את זה ביושר". הם טוענים שאני משפיע על אביהם, כי הם מכירים אותו ואין מצב שאלה החלטות שלו, אלא שלי.אני מבחינתי אומרת להם שהם ילדים גדולים ושאני לא יכולה ללהכריח אף אחד כולל לא את אבא שלהם לעשות משהו שאני רוצה, שאני כן אוהבת אותם, ששום דבר לא ישנה את היחס שלי כלפיהם ושהבחירות הן של כל אחד בעצמו. הבעינ היותר גדולה היא שהוא באמת מאוד מושפע ולא החלטי וכל ריב וויכוח עם ילדיו הוא מתחיל לכעוס עליי שאני ובגללי וכו'. שאני אגואיבטית, שחושבת רק על עצמי ועל הרגשות שלי ועל מה שטוב לי ואם הוא היה חשוב לי אז הייתי אומרת לו להיות עם הילדים... אני ממש לא יודעת איך להתקדם....כל תשובה שלא מוצאת חן בעיניו היא מבחינתו שטות. אבל כשאני אומרת לו "תעשה מה שאתה חושב" או "מה אתה רוצה לעשות" התשובה היא "לא יודע" מצד אחד ומצד שני זה "הכל בגללך" , ו"אם לא היית אז לא היו הבעיות". יש לנו ממש בעיות בתקשורת, שיח חירשים. הוא מגדיר אותי בהגדרות שהן בכלל לא אני, מצד אחד הוא "לא רואה שאני נותנת מעצמי" ומצד אחר הוא טוען כי אני חשובה לו והוא לא רוצה לאבד אותי.

דנה שלום,

עדי החלה הטיפול בפנייתך בעבר, בימים אלו בחופש.
תוכל להשיב כשתחזור בימים הקרובים...

בברכה

קודם כל, תודה על התגובה.. אחכה לחזרה של עדי. ואולי בינתיים (אם ז לא נוגד לשום אתיקה מקצועית, כמובן), את תוכלי להתייחס לכל העניין (את יכולה לקרוא את ההתכתבות בינינו). אשמח אם זה אפשרי. ושוב תודה על התגובה המידית שלך.
אנה

שלום לך שוב,

אני מצטערת לקרוא שהרבה לא השתנה. שוב מה שניכר מהודעתך הוא העולם ממנו מגיע בן זוגך. הוא לא רק מרצה את הגרושה אלא גם את הילדים ונראה כי מתקשה ליצור לעצמו איזה חוט שידרה חזק מול כל הלחצים שהוא חווה.

הוא מעדיף לשים אצלך את האחריות מאשר להתמודד, ואולי באמת אין זה מכוחותיו. הילדים עדיין משמעותיים לו, וכך זה גם ימשיך, וברגע שהקשר איתם נמצא באיום לעימות או לריחוק, הוא תופס את הצד שלהם ומרצה אותם רק כדי להמשיך להיות קרוב.. נשמע שמאוד מסובך עבורו לייצג את גם את המקום הזוגי שלכם וגם את האבהות וההורות ולשים גבולות. כשאת עצמך מבקשת ממנו להתנהג אחרת- הוא כנראה יודע ומרגיש שאת תקבלי את הדברים באופן "נסבל" יותר ואיתך הוא יוכל להתמודד, אך עם הילדים זה לא יהיה אפשרי מבחינתו, רגשית.

לגבי מטפלת- קודם כל אובייקטיבית לא כל מטפל הוא ה-מטפל המתאים. לפעמים צריך ללכת לעוד חוו"ד של מטפל.. אך לפני כן צריך לתת צ'אנס אמיתי של כמה פגישות עם המטפל ואולי אף להגיד לו מה התחושה או מה הציפיה. להערכתי הוא לא הגיע בשל לשם, אולי לא מוכן לשינוי, אולי יודע שהוא זקוק לזוגיות כדי לתחזק את התא המשפחתי אך מתקשה להסתדר בתוך הזוגיות עצמה..

כך או כך, נשמע שאת צריכה לקבל החלטה יותר ברורה לגבי אושרך- האם את מוכנה לחכות ולהיות סבלנית ולא לצפות לשינוי ניכר, ולהמשיך כך.. או שאת מחליטה שזה לא מתאים לך, שהמורכבות רבה לך מדי והגיע הזמן להתקדם הלאה. חשוב מאוד לראות את כל המכלול- יש כאן אב, גרוש, בן זוג וכו'- הרבה תפקידים. לא בכולם הוא יכול לעמוד "שווה בשווה", ולפעמים "לוקח מפה ומלווה לשם".. ז"א, בזוגיות הוא פחות "שם", ובהורות יותר. זה קורה במערכות של פרק ב' וזה קורה הרבה. החשוב הוא לדעת להתגמש ולהבין עוד מראש, שפרק ב' הוא לא פשוט כ"כ, והגמישות היא מהותית להמשך ולהצלחת הזוגיות החדשה שנבנתה מהצדדים השונים.

אם את מרגישה שזה פשוט יותר מדי עבורך ואת מקריבה ללא תמורה- חשבי על המשך הקשר.

אני מבינה, שפרק ב' הוא לא פשוט, אני לא מצפה ליחסים נקיים ללא עכבות, כפי שגם לי יש בוודאי דברים שאני לא אוכל לוותר, ולא מדובר על לוותר, אלא להכניס דברים(לרבות זוגיות) חדשים למצב קיים. אני לא מצפה שהכל יעשה בהנפת מטה הקסמים ובין לילה, אך במצב זה אני לא רואה איך זה יוכל להעשות בכלל... כמו שאמרת - יש הבדל בין אמירות לבים מעשים. הוא טוען שהכל עניין של זמן והכל יסתדר מעצמו, ואני רואה את זה אחרת לגמרי. כל פעם שהוא צריך להתמודד מול ילדיו הם מצליחים לשכנע אותו כי הכל לא כך... הוא לא בטוח שאני צודקת, לכן הוא משתכנע בקלות בדבריהם. ואז הוא אומר: מה בסך הכל הם מבקשים? אם לפני שנה כשהתחיל כל הסיפור הזה והתפוצץ סיכמנו(לפחות חשבתי שסיכמנו, ואפילו התגמשתי והסכמתי לחכות), שכאשר מדובר באירועים חשובים וחד פעמיים כמו ברית, חתונה וכו' לא תהיה ברירה שהוא ילך לבד , וכאשר מדובר בימי הולדת ואירועים שלא חייבים להיות באותו היום ואפשר לעשות ולחגוג אפילו פעמיים אז הוא לא ילך , אז לפני שבועיים נוכחתי לדעת ששוב הכל חזר לקדמותו, כאשר היה יום הולדת לאחד הילדים והם רצו לחגוג "כל המשפחה" , ובן זוגי שוב היה בדילמה ושוב "לא הבין" למה אני מתעקשת ורוצה שיהיה לו רע שהוא לא יהיה ביום הולדת. הטענה שלו היא שבסופו של דבר אם הוא יתעקש - הילדים שלו ישנאו אותי והכל יתנקם בי... אפילו שאני מנסה "עודד" אותו ולהגיד ש"לא משנה", שאם הוא רוצה להגיע למקמות אחרים הוא חייב לנסות דרכים אחרות - שום דבר לא עוזר: הוא ממשיך להגיד שהוא מכיר את הילדים שלו ושהם ישנאו אותי... לדעתי, הוא פשוט לא עושה את הדברים נכון רק כי הוא פוחד וכשהוא עושה אותם כביכול בדרך שלי, הוא לא מוכן להתמודד עם אי נוחיות זמנית אפילו. האמת, אני מרגישה כל פעם אכזבה ולא רק בגלל שהדברים לא משתנים (זה לא שאין לי סבלנות), גם בגלל שאני לא רואה שזה ישתנה מתישהו...(אני אומרת שאם לא נעשה שום דבר -שום דבר לא ייעשה מעצמו). הוא מצידו טוען שהדברים ישתנו מעצמם. אני חושבת על העתיד: כל פעם שיש אירוע - באה לי לקבור את עצמי, להעלם במקום, כשאני פוגשת את המשפחה שלו, או את החברים, שמדברים על מה היה ואיך היה. או אפילו לפני כשהוא מתקשר להזמין את האחרים לידי... אני מרגישה כמו איזו מאהבת סודית... ונגיד, ואני יכולה "להתגבר" על זה, לבלוע את הצפרדע, אבל הוא טועם כי אני בת הזוג שלו והוא רוצה להזדקן איתי ולעשות איתי אפילו ילד... מה יהיה אז? הילד שלנו יהיה מול הילדים שלו? הילדים שלו יגידו שהוא משקיע יותר בילד שלנו ואין לו זמן בשבילם? היום ילדיו מכתיבים לו מתי לבוא אליהם, לכמה זמן ("אם אתה לא יכול לבוא מ-5 עד 10 - על תבוא לשעה"). ביום הולדת האחרון של הבת שלו היא רצתה לחגוג כמו שהם רגילים, והוא אמר שהוא בא איתי, אז שוב היה סיפור. היא התקשרה אליי ואמרה ששוב אבא מתחיל להלחם עליי ושוב הם רבו ולמה אני לא מבינה ומשפיעה עליו.

ואני אמרתי לה (כפי שהוא ביקש, שאני אגיד שזה הוא ולא אני, שאני בכלללא רוצה לבוא ושלא אכפת לא לי) , שאני לא מתעקשת ושאנחנו בכלל לא מדברים על זה ושאני יודעת על זה רק ממנה(מה שבאמת נכון, כי אני כבר מזמןם הפסקתי לבקש ממנו וללחו עליו). והיא אמרה שהיא יודעת שזאת לא אני, אבל אבא עושה לי שירות דוב כשהוא מנסה בכח להכניס אותי לריבים. ניסיתי להרגיע אותה ולהגיד לה שעם הזמן הדברים יסתדרו ושלא תריב עם אבא שלה, שתתן לו להחליט ומקסימום, כמו בשאר המשפחות גרושות שתחגוג פעמיים: פעם עם אמא ואחים ופעם עם אבא ואחים... ואחרי זה הוא התקשר ואמר ששוב רב עם הבת, כי הוא לא רצה לבוא לבד. הוא אומר שהוא מצד אחד באמת מרגיש שהם מכתיבים לו את החיים , אך מצד שני הוא רוצה להיות ביום הולדת שלה, כי בסך הכל מה היא מבקשת: פעם בשנה לחגוג עם המשפחה :אמא אבא ואחים ובעליהם וילדים.אז אני אמרתי שאנסה להיות אובייקטיבית ולהראות לו את שתי האופציות: אחת אם הוא ילך -זה ימשך ככה כי הם ידעו שאפשר להמשיך ולנהל את אבא, והשניה אם הוא לא ילך - הם יכעסו, אולי להרבה זמן, אבל הוא לא יתן להם להיות ברוגז וימשיך להתנהל באהבה ואז הם יראו שהדבר לא כזה נורא ואפשר אולי אפילו להרוויח מזה... זאת השקעה לתווך ארוך, כמו עם הילד שלא קיבל את מבוקשו באותו הרגע והוא משתטח על הריצפה בבכי. הכי קל לתת לו את מה שהוא רוצה ולא להתמודד עם בכיו... ואפילו הצעתי לו, כי אני לא אבוא באותו היום , אלא למחרת בבוקר, כדי שלא יהיה עליו לחץ. (למרות שיום קודם שאלתי אותי אם הוא הולך ליום הולדת ואם רוצה שלא אבוא, והוא אמר לי: "מה פתאום! גם אם אלך את באה איתי", וגם יותר מכך, הוא ביקר אותה יום קודם). הוא אמר שיחשוב ויחזיר לי תשובה. בסוף הוא התקשר אליי בערב ואמר לי " יופי, ניצחתן! אני לא הולך ליום הולדת ואל תבואי! אשאר לבד! " וזה ממש אבל ממש פגע בי! סגנון דיבור כזה??? למה??? כי הכל בגללי! "אם לא היית אז כל זה לא היה קורה... 15 שנים הכל היה רגיל ולכולם זה התאים" (לא להפגע?). נעלבתי מאוד, לא רציתי לדבר.ואחר כך התברר לי שבאותו היום בערב הוא בכל זאת התקשר לבת שלו ואמר שהוא בא , רק שהיא אמרה שכבר אין צורך ושהם בסוף לא הולכים לחגוג... וזה עוד יותר כאב לי... בגלל זה אני לא רואה איך זה יוכל להפתר...

שלום שוב,

אני מבינה את התסכול שלך. כפי שכתבתי לך, את צריכה לקבל החלטה ברורה מה את מוכנה לספוג ומה לא. ברור שנכנסת לקשר עם מורכבות רבה, עם גבר שקרוע בין הילדים, לגרושה, אלייך, לדרישות הסביבה ומתקשה לעשות "לוליינות" בין כולם. זה אכן לא קל.

העובדה שכן יכולה לתת אור בקצה המנהרה היא שהוא כן הלך איתך לטיפול והייתי מציעה לנסות בכל זאת לחזור למטפלת עם ציפיה ברורה ובקשה - מה אתם רוצים להשיג בטיפול. מטפל לא יכול תוך 2 פגישות לתת לכם את מבוקשכם. הפגישות הראשונות מטרתן לאסוף מידע ולראות איזה כלים יכולים להתאים לכם, מה ניתן לעשות עם כל התכנים שעלו. בשלב כזה, מוקדם מדי לדעתי לצאת מהטיפול ולהספיד אותו. אם מדובר בכימיה שלא קרתה שם עם המטפלת- אפשר לנסות ולתת הזדמנות למטפל נוסף.

לאחר שתנסו שוב, ותראי שכלום לא משתנה, כפי שכתבתי- תצטרכי להסיק מכך שהוא אינו בשל מספיק לשינוי שאת רוצה בו.


מאחלת לך בהצלחה רבה,