הרבה זמן לא עדכנתי...

יש שני עניינים שאני אשמח לשמוע את דעתך/הצעתך או כל דבר...
חוסר הביטחון שלי – כן, האסימון עדין מרחף לו אם כי אני מקבלת אישורים כל הזמן. אגב – סיפרתי להילה, והיא כמובן שמחה בשבילי מאוד וישר שאלה אם טוב לי באמת, אם הוא לא מנצל אותי וכו'... כשסיפרתי לו על זה הוא אמר – אני ממש לא מנצל, אני מעריך מאוד וכיף לי מאוד. ביום שישי כשחזרנו הביתה שאלתי אותו כמה פעמים אם הוא בטוח שהוא לא סובל איתי. את צריכה להבין – הוא באמת אחד השווים – נראה מעולה ברמות אחרות – אנחנו מסתובבים ביחד וכולם מסתכלים עליו. הוא בן אדם מדהים – תמיד יעזור, יקשיב, יעשה וכו'... בינו לבינה – הוא יודע את העבודה, יודע לפרגן, להחמיא – יודע לשחק את המשחק. הוא באמת באמת יכול להשיג כל אחת. באמת. לא שאני ממעיטה בערכי, אבל למה שמישהו כזה, שיכול להשיג כל אחת בעולם, למה שהוא ירצה להיות עם מישהי שהיא גרושה עם ילד? למה לא ללכת על מישהי עם דף חלק? בלי גרוש על הראש, בלי היסטוריה בעייתית, בלי ילד (לא שזו בעיה, אבל זה עוד משהו שצריך להתחשב בו). אני יודעת שאני חייבת להפסיק עם החוסר ביטחון הזה – כי זה רק יהרוס לנו, ואני לא רוצה להצטייר כחלשה ולא בטוחה. אגב – במוצש הגרוש החזיר את הילד והוא היה אצלי. הילד רק ראה אותו, ירד מהידיים שלי ורץ אליו וחיבק אותו. ישבנו שלושתינו לראות טלויזיה – "אני רוצה לשבת באמצע". אנחנו יושבים ושניהם שרים את השירים מהסרט. זה מאוד מחמם את הלב, כיף ומרגש. אני ישבתי לי ופשוט שתקתי מרוב שהייתי בעננים. הוא גם אמר פעם שילדים זה לא ממש הקטע שלו, בטח לא בין הגילאים 4-14. דווקא איתו יש חיבור כלשהו. הילד גם מאוד מאוד אוהב אותו. מחמם את הלב, אין לי מה להגיד. כמו שאמרת – דברים טובים אכן קורים.
דבר נוסף – יש לו קצת טראומת חתונות. מאז שאני מכירה אותו הוא אומר שהוא לא רוצה להתחתן, בטח שלא בזמן הקרוב. נכון, גם אני לא מתכננת להתחתן מחר, אבל... אחותו הגדולה התחתנה והתגרשה, אין לה ילדים. הבנתי שהגרוש הוא טיפוס בעייתי והיא עברה איתו המון. עד כדי כך שהיא כבר בת 40 ואפילו לא חושבת על מישהו אחר. העניין הזה די השפיע עליו. היה לו חבר מאוד טוב, כמו אח, שהתרחק בעקבות האישה. עוד אחד שהתגרש, עוד אחד שאישתו זרקה אותו בלי כלום בקצה השני של העולם, ועוד אחד עם צווים מפה ועד אוסטרליה, חבר שלא מפסיק לריב עם האישה, חבר שהחמה לא רוצה... בקיצור – כל זה מאוד משפיע. עוד לא שמעתי על חבר אחד שנשוי באושר והכל טוב. אני מניחה שכל זה גם משפיע על הקשר בינינו. אולי הוא לא נותן את כל כולו מבחינה ריגשית כי הוא מפחד להיקשר ואז לקבל סטירה? לא יודעת...
ובגדול – אני כן מרגישה שאנחנו מתקרבים (גם סיפר לי על אחיו שנפטר לפני הרבה שנים), הקירבה למשפחה, חברים שלו יודעים עלי, יש תמונות שהוא מעלה בפייסבוק שלא משאירות הרבה סימני שאלה, כולם בעבודה כמעט כבר יודעים ומפרגנים כך שזה סובב אותנו.
כיף כיף כיף!!!

בהמשך לשיחתנו על חתונות כאלו ואחרות, יותר נכון - בתחילת שיחתנו, יצא לנו לדבר עלי. סיפרתי לו הכל - מהרגע הראשון שפגשתי את הגרוש ועד איך שזה נגמר - הכל כולל הכל. ההורים שלו, האחים, היחס שלהם, היחס שלו, האלימות, המילים, בית משפט - הכל!
הוא מצידו הקשיב כמובן, ואמר שהוא שמח שכל זה מאחורי. פה ושם סיפרתי לו, אבל הפעם שפכתי הכל. אני שמחה מאוד על כך. כי שוב - זה דברים שמקרבים, כי לא מספרים כל דבר לכל אחד. ומצד שני... מקווה שהוא לא יתרחק או משהו... (האסימון :) )

הי עדן,

שמחה מאוד לקרוא את ההתפתחויות. אשמח להתייחס בהרחבה, אעשה זאת מחר באופן מסודר.

נשתמע.

הי עדן וערב טוב,

אני מאוד שמחה לקרוא את מה שאת כותבת, כן, דברים טובים באמת קורים ואין לי ספק שכמו שאת חשה כי זכית, גם הוא.

לגבי חוסר הביטחון- הדבר הזה נובע בעיקר מחוויות לא פשוטות ממערכות יחסים קודמות. כשיש לנו אוסף כזה של חוויות קשה לנו מאוד לקלוט מציאות אחרת. התרגלת לMODE מסוים, קשה מאוד להאמין פתאום למציאות יומיומית שונה. מעבר לזה חוויית ההתאהבות בשיאה, ובד"כ הדבר שמתאר אותה הוא "תצבטו אותי, תעירו אותי, זה חלום".. את מרגישה בתוך ענן? סימן שאת מאוהבת... :)

את יכולה לשאול אותו, אולי בקריצה, מה גבר יפה כמוך עושה עם גרושה פלוס ילד ולראות איך הוא עונה לך על זה. אני לא הייתי פוסלת גם שיחה יותר רצינית, לא ממקום של לא בטוחה וחסרת ביטחון אלא ממקום של התעניינות איך הוא רואה עצמו בתוך קשר "כזה" ולמה הוא כ"כ מגויס אליו? מותר לך לברר, זה עדיין לא מספר שאת חסרת ביטחון.. הכל תלוי באופן בו את מציגה את הדברים.

נקודה קטנה לגבי היחסים האינטימיים- ממקום דתי, אבל חוויה דומה, אני יכולה לספר שההמתנה הארוכה הזאת למגע אינטימי היא היא שהופכת את היחסים לא פעם להרבה יותר משמעותיים מ"עוד קשר". אמנם כאן הסיבות הן שונות בתכלית, אבל ההמתנה לרגע הזה היא לא פעם שווה המון. אבל. צריך לזכור, ציפיות לחוד ומעשים לחוד. יתכן מאוד והרגע הזה יהיה מאוד חיובי ויתכן ותהיה גם הפתעה.

לגבי חתונות, מעבר לכך ש"יש עוד זמן" עד לקבלת החלטה כזאת, יש אותו ואת החוויות שהזכרת. אפשר להבין אותו, למה הוא מאוד מתנגד. הוא קולט כמה הסביבה שלו נכוותה מהמהלך הזה, ותולה את כישלונות מערכות היחסים האלו ב"חתונה". מאוד קל לפנות למקום הזה, נוח רגשית להגיד "אני נגד חתונות, לא מתחייב ובכך מציל את עצמי". אבל האמת הרבה יותר מורכבת. האמת היא שהמערכת עצמה, התקשורת, היחסים והדפוסים בה- לא קיבלו "טיפול" והשקעה הולמים - יש לפעמים את הנטיה להזניח בעיות, ליצור שכבות של חוסר אינפורמציה ושקיפות, הדפוסים האלה התחילו עוד הרבה לפני קבלת הטבעת וכתיבת הכתובה. כל אלו הם סמלים- לקדושת הנישואין. אבל הם לא "אשמים" בכשלונם... חשוב מאוד להפריד בין הדברים. אז נכון שחתונה היא צעד מאוד מחייב ומלחיץ, אבל אותם זוגות היו נפרדים גם אם היו גרים ביחד שנים ומתנהגים כמו "ידועים בציבור", במוקדם או במאוחר.

סה"כ, "דיה לצרה בשעתה" (זו לא צרה באמת..), כרגע תהני לך ממה שיש, קחי לך את כל החופש והדרור לקבל כל רגע באהבה ובהנאה, כי שום דבר לא מובן מאליו- ואת זה את זוכרת לאורך כל הדרך, אין לי ספק שהוא רואה בכך מעלה גדולה אצלך. את ההערכה שלך והיכולת שלך להתבונן בהכל, כולל הכל.

אין ספק שאני לגמרי מאוהבת... הוא באמת משהו אחר וגורם לי להרגיש אחרת מאי פעם-וזו הרגשה מדהימה ונדירה.
אני לא יודעת אם אני אדבר איתו עכשיו – זה עדין קצת מוקדם, ואני לא רוצה להעיר מתים – מי כמוך כבר הבינה שמעבר לזה יש לי את הפחד שלי, ובסוף אני זו שאפיל לו את האסימון בנוסף – אחרי פסח יש לי יומולדת, והוא יודע את זה כמובן. אני מחכה לזה ככ-לא כי אני רוצה/צריכה שיעשה משהו, יקנה משהו-אני פשוט רוצה לראות את ההתייחסות שלו אלי, והמשמעות שלי בעיניו. נראה לי שזה נ.צ. חשוב ביחסים, במיוחד בהתחלה. נזרום עם היומולדת ונראה מה אחכ.
היחסים האינטימיים-ברור שיש פער בין הרצוי למצוי, לא משנה כמה נחכה ונרצה. אבל יש לי תחושה שלא אתאכזב... ובלי קשר, יש משהו בחיבור הזה שהוא עושה משהו אחר לזוגיות.
לגבי החתונות, אני מסכימה איתך מאוד-ברור שלא צריך להתחתן כדי שזוגיות תתפרק. אולי אחרי הטבעת קל יותר לשחרר, אבל אם זה נועד או לא – אין קשר לחתונה עצמה. אולי באמת אני צריכה יותר לעמוד על זה בשיחות איתו, שבאמת אין קשר ישיר לחתונה, למרות שגם זה סוג של מבחן- למשל החבר הכי טוב שלו הציע נישואין לחברה, והיא מעולם לא השוויצה בטבעת ואמרה בגאווה-אני מאורסת! אני מתחתנת! אני מקווה לשנות את זה אצלו-שוב, לא בשביל להתחתן, בשביל הנוחות וביטחון בזוגיות טובה ומאושרת, ועמידה כמובן.
אני אמשיך לי ליהנות, אמשיך לעדכן ולהתייעץ כמובן! תודה!!!

יום חמישי היינו ביומולדת של אחותו בבית של אח נוסף. אפשר להגיד שהכרתי את כל האחים... היה ממש כיף. הייתי כמעט הלבנה היחידה וזרמתי עם כולם. קיבלנו מחמאות כזוג והוא קיבל מחמאות עלי, מה שגרם לו להיות גאה – אני מרגישה שהוא גאה להיות איתי. הם גם מאוד שמח שבאתי, שהחמיאו לי (באוזניו), שזרמתי ועשיתי שמח, ולא ישבתי בצד בניסיון לעכל את האווירה... אחת החברות שהיתה איתנו בפורים כבר סיכמה שהיא השושבינה... אחותו הגדולה, כשהיו שירים של העדה, ישר אומרת לי – ריקוד חתונה, ריקוד חתונה. והקטנה רשמה לי שהיא לא יודעת מה יהיה בעתיד אבל שמחה שהכרנו. בקיצור, הכל מרגיש טוב ונכון. והוא כמובן לא נלחץ משום דבר.
אנחנו גם ממשיכים לדבר על הילדים שיבואו ועל הבית שיהיה. זה כמובן גם בא ממנו. עכשיו זה עלה מדרגה כי אנחנו מדברים על היומיום עם כל הילדים, שלנו ושלי. ממש כיף שהוא לא נלחץ (ומצד שני טראומת חתונות...)
מה שכן... כנראה שבקרוב (בחודש וחצי הקרובים) דרכנו בעבודה יפרדו. הוא מחפש ואצלי לא ברור אם יהיה תקן. אני בטוחה שמבחינת הזוגיות זה יעשה רק טוב. זמן האיכות יהיה אחר, נושאי השיחה, הגעגוע... אני רק מקווה שהוא יודע להתמודד עם התחלות חדשות – אני בטוחה שכן. אני רק מקווה שאם משהו לא יסתדר הוא לא ישבר. הרי מהרגע שהשתחרר הוא בעבודה הזו, הוא הכי בכיר ודי אדון לעצמו. אני רק מקווה שיהיה לו טוב כדי שגם לנו יהיה טוב.
פשוט עם הגרוש העניין לא הסתדר וזה השפיע ותמיד גרם לי ללחץ ומתח. כל פעם שרצה לעזוב עבודה הלב שלי התחיל לדפוק בחוזקה כי ידעתי שהוא לא ילך וימצא, ועד שימצא לא יעבוד במשהו זמני כי הגאווה שלו יותר חשובה. ואם התחיל משהו ולא הסתדר ישר זרק הכל ועזב. ובאמת שזה גרם לי ללחצים וחרדות. אני יודעת שמדובר באדם שונה לחלוטין, ואם צריך להדביק בולים בינתיים או לנקות או כל דבר אחר – הוא יעשה את זה. אבל קשה לי להשתחרר ממה שאני רגילה ומכירה. ומצד שני סומכת עליו בעיניים עצומות.
אגב-נתתי לו מפתח לבית שלי כי אחרי היומולדת אני יצאתי לפניו. בסוף הספקתי לחזור ולקחת אות לעבודה. אמרתי לו שישמור את המפתח ושלא ידאג, מחר אנחנו לא ברבנות – הוא צחק והוא ממש לא מודאג. וכיף לי ממש. כיף לי שהוא הגבר שלי ושאני האישה שלו. אני ממש מרגישה שאני יודעת להיות האישה – כפי שאמרתי בעבר – א במובן השוביניסטי, במובן של – זה המקום שלי וזה לגמרי המקום שלך, מה שלא ממש היה עם הג'... וכיף לי וטוב לי להיות במקום הזה. בטוח לי לדעת שיש לי את הגבר שלי שיעשה וידאג.

השבוע סופסוף הייתי במשרד הפנים, שיניתי סטטוס והורדתי את השם שלו (תמיד הייתי עם השם משפחה שלי ורק הוספתי את שלו). הגיע הזמן לאחר כמעט שנה וחצי של גירושים, וכמעט שנתיים בנפרד!
משהו בזמן האחרון מרגיש לי שבא לי להיפטר מהכל - וזה מוזר כי אני מאוד סנטימנטלית. ברור שזה קשור מאוד לגבר שלי, ואני ממש מברכת על כך.
כל מה שקשור לדביל בא לי להעיף - חוץ מהגוזל שלי כמובן!!!
האמת שהעניין עם התז התחיל אחרי שהייתי איתו בתור למשהו וביקשו להציג תז. פתאום הרגשתי לא נעים שיראה שאני "נשואה". שלא יחשוב בטעות שאני לא משנה כי אולי נשאר משהו בלב. ואני לפעמים נזהרת לדבר עליו בהקשר של דברים טובים - שוב, מאותה סיבה. כי אם הוא היה מדבר על איזו אקסית עד גבול מסויים זה היה בסדר, אבל במקרה שלי יש לי אינסוף דיבורים עליו. הוא היה איתי המון שנים. אמנם הוא אקס אחר ובטח אמשיך לדבר עליו... אבל לא רוצה להרבות.
בקיצור, כולי בעננים, באתי עם התז שלי ישר אליו והשווצתי - הגיע הזמן לסטטוס ושם חדשים! כאלו שישארו עד 120!

הי עדן,

נתחיל מהסוף- קודם כל האקס שלך הוא באמת אחר. הוא היה בעלך, ותמיד יהיה אב ילדך- זה סטטוס שונה לחלוטין, ואני בטוחה שבן זוגך יכול להבין את זה לחלוטין. הגרוש הוא חלק נכבד מחייך, היה, ונשאר בכל זאת חלק מרכזי מסוים - וזה בסדר. כולנו באים עם העבר שלנו להווה שלנו.. וגם לעתיד..

אני מאוד שמחתי לקרוא אודות המסיבה, החגיגות, המפגש עם המשפחה, התגובות שלהם- כ"כ משמח ומרגש, מפרגן. כל הכבוד. הוא משוויץ בך וזאת אחת ההרגשות הכי כיפיות שיכולות להיות במערכות יחסים.

תמיד כתבתי לך שעינין ההתבוננות הפנימית שלך הוא מפותח מאוד, ואת יודעת לקחת את זה לחיים ולממש- כמו למשל, המודעות שלך מאיפה מגיעה אצלך החרדה לגבי שינוי עבודה, כישלון של בן הזוג- לקיחת האחריות "עלייך" כביכול, להיות המנהיגה, המובילה, ה"אמא" שלו. ברור ומובן ואפילו מוצדק שתחששי. אבל גם ברור לנו שאלו רק חרדות, שיושבות על חוויות לא פשוטות מהעבר, וכבודן במקומן מונח, רק שזהו מקומן בלבד- ב"אי שם", אבל אין לכך ממשות היום. אין לכך סיבה נראית לעין היום. בכל באמת בסדר. העובדה שיפרדו דרככם היא מצוינת, תוכלי לבחון את הקשר בהיבטים נוספים והגעגוע יקבל מימד אחר. זה יתן חופש לכל אחד מכם מצד אחד, מצד שני יחדד את הביטחון, האמון והתשוקה בקשר. ללא ספק עליית מדרגה. ובנינו, אם נשאל מה עדיף- בני זוג שעובדים באותו מקום או לא, עדיף שלא. כי כשלא עובדים יחד, יש בזה משהו "מבריא" ומאוורר את הקשר.

שמחתי לקרוא וכמובן מכל הלב, מאחלת לך הרבה כיף ואושר.

קודם כל - תודה על האיחולים :)
בשבוע שעבר סיפרתי לאמא שלי ממש בקטנה עליו. סיפרתי שהוא עובד איתי (לא אמרתי מה הוא עושה), סיפרתי שהוא קטן ממני. וכשהיא שאלה אם הוא שווה, עניתי כן. למרות שברור לי שהיא התכוונה לשווה במונחים הפולנים שלה – השכלה, פרנסה שווי בבורסה... מאז לא ממש יצא לי לדבר איתה עליו, אני בטח שלא אעלה את הנושא, וגם לא ציינתי שהוא שחור – מבחינתי זה ממש לא אישו. למרות שגם מבחינתה זה לא אמור להיות אישו כי היא בעבר אימצה משפחות אתיופיות. אני חייבת להיות גזענית לרגע – אולי הדבר היחיד שיפריע לה בהיותו שחור זה העובדה שרוב האתיופים בארץ – לא שאני מאמינה שזה אומר משהו על היותם בני אדם מדהימים, וזה לפני הכל מבחינתי – מה לעשות, החברה בישראל לצערי לא קלטה אותם כמו שצריך, ולכן אין הרבה אתיופים בעמדות מפתח, כאלו שעונים על הקריטריונים הפולנים...
אתמול סיפרתי לאבא שלי, וברוב טיפשותי הראיתי לו תמונה שלו. אבא שלי בן אדם מדהים, שזורם עם הכל וכולם, כנראה עד שזה מגיע לבת שלו. אבא שלי דתי, כיפה סרוגה. אשכנזי. (שוב מתנצלת על כל הסטיגמות וההכללות). החברה שהוא משתייך אליה היא כמו ישוב של מתנחלים – כולם יודעים הכל, כולם נכנסים לוורידים של כולם. "הוא לא מכוחותינו" (מי שישמע – הפלמ"ח), "הוא יהודי בכלל?". את אבא שלי אני הכי אוהבת בעולם. ממש כאב לי. ככ כאב לי שאמרתי לו שיותר אני לא מספרת לו כלום ושיתחיל להתרגל לנכדים שחורים. הוא בכלל תפס את הראש. וזה באמת לא מתאים לו – הוא זורם עם כולם, מתאים את עצמו, הוא החבר'המן שמתערבב – באמת, בכל חברה שתזרקי אותו הוא יהיה חלק. אז מאיפה זה בא?
אין לי כוח להתמודדויות מיותרות... היה לי את זה מספיק עם הגרוש שלא רצו אותו כי לא היה מספיק טוב בשבילי – והיום אני מבינה על מה הם מדברים. אני בת יחידה, וההורים שלי רוצים לדעת שהבעל שלי שיקח אותי תחת חסותו, ידאג לי בכל המובנים, כי כשהם ילכו אני בעצם נשארת לבד...
עם הגבר שלי ברור לי שהוא ידאג לי לכל דבר. הנה רק היום מישהי מהעבודה לא הרגישה טוב בכלל והלכה לרופא. לא הסכמתי שהיא תלך לבד והלכתי איתה. היא ערביה והרופא בשטחים – נסעתי. הוא כל הזמן סימס לי, אמר שהוא יבוא לקחת אותי, ממש דאג לי כל שניה שהייתי מחוץ למשרד.
אמרתי לאבא שלי, הכי חשוב שהגבר שלי יאהב קודם כל את הגוזל שלי ואחכ אותי, ושיהיה בן אדם. אחכ כל השאר. ואני באמת מאמינה בזה. ואם תראי את הגבר שלי עם הגוזל שלי... אתמול הגוזל היה פה, וראו את שניהם ביחד וכולם נמסים... באמת. החיבור הזה שובה לב. גם הגוזל "אני רוצה שהוא יבוא", "הוא הכי חזק בעולם"...
מה את אומרת?
ושוב, אנחנו לא מתחתנים מחר, וגם לא מחרותיים, והכל בזמנו. אבל... כפי שאמרתי – עוד מעט יש לי יומולדת, אני מניחה שאמא שלי תפגוש אותו איכשהו ומתישהו בקרוב, או תראה תמונה או משהו... ואני לא חוששת כי אני יודעת טוב מאוד מי זה הגבר הזה שאיתי ויש משהו שמרגיש לי שזה זה, וזה משהו שאני מרגישה גם ממנו...

הי עדן,

קודם כל אני חייבת לציין שהפוסט שלך נגע לי ללב. גם מתוך היותי עובדת סוציאלית (התחברתי מאוד לדברים שכתבת על קליטת העדה האתיופית) וגם מתוך היותי דתיה, ובכלל את תמיד מרגשת אותי בדברייך.

אז לגבי סטיגמות, הורים, כיפות סרוגות ומה שביניהם :) כן, ההורים שלנו רוצים את הכי טוב בשבילנו. אם תשאלי מהי ההגדרה של "הכי טוב" בעיניהם, את כנראה לא תמצאי חיה כזאת התואמת להגדרותיהם. חשבי על גוזלך שלך- את רוצה את הכי טוב בשבילו. שלא יהיה מתוסכל, שתמיד ימצא את מבוקשו, וגם, כשיהיה גדול ובחורות יחכו אצלו בתור- שיברור אחת אחת וכמובן היא תצטרך לעבור איזו סדרת בדיקות אצלך - בכל זאת. את האמא. ברור, בעיקר לאור כך שאת בתם היחידה, ולאור כך שנכוות בעבר, שתהיה איזושהי התנגדות- קלה או לא. סביר להניח שגם אם הוא לא היה אתיופי, היתה התנגדות אחרת נניח. היו שאלות אחרות. הורים הם קודם כל מגוננים, זה תפקידם.

את צודקת שלא קלטו את האתיופים כמו שקלטו, נניח, את החברה הרוסית. מבלי להיכנס לתכנים הפוליטיים והמדיניים- לצערי העדה המקסימה הזאת לא קיבלה את המעמד הראוי לה. אני יכולה לשתף אותך שיש לי חברה קרובה מאוד מהעדה האתיופית, והיא אחד האנשים המקסימים וטובי הלב שפגשתי בחיי. הפסד שלנו, מדיני וחברתי, כל הנושא הכאוב הזה. זה במאמר מוסגר.

נחזור לאבא שלך- מכירה את החברה הסרוגה מקרוב, ברור לי שהוא היה רוצה במאוייו שבתו היחידה תצא עם אדם מהעדה שלכם, מהמוצא שלכם, אולי אפילו דתי או מסורתי, אשכנזי וכו' וכו' - אותן פנטזיות של ההורים שלנו ואותן הגדרות ל"הכי טוב". העובדה שהוא אדם מקסים שמקבל כל אחד וזורם היא מצוינת, כיוון שאפשר יהיה לייחס את התגובה שלו להלם ראשוני, ואח"כ הוא יתרגל לרעיון ויעבור לו. ברור שהשאלות שיטרידו אותו האם הוא יהודי- זה מובן. תני לו את הקרדיט לשאול את זה, כי הוא "בהלם" מסוים (אני יודעת, חבל, אבל זוהי המציאות). "מכוחותינו" זה דווקא המקום של האיחוד של עם ישראל, הביחד, היכולת שלנו להתמזג עם אתיופי, רוסי, בוכרי, ארגנטינאי- ולהקים בית בישראל. לצמצם את הפערים שעם השנים הולכים ומתחדדים. תוכלי להתפלסף על זה איתו פעם.. כשמעט תתרחקי מנקודת הזמן בה נפגעת ממנו.

אני מניחה שאבא שלך יספר לאמא שלך אודות הבחור, ואם לא, כדאי שתספרי לה את, אם את צופה תגובה דומה. כדי שהם יקבלו אותו ויאהבו אותו, את צריכה לשדר בהחלט נחישות, אהבה לבחור, ספרי להם כמה הוא הופך אותך למאושרת וכמה הנכד שלהם כ"כ כ"כ מחובר אליו- שזאת הצלחה אדירה בפני עצמה. אני חושבת שגם בתוכך היית רוצה שכמו שמשפחתו עשתה לך כזאת קבלת פנים מדהימה - את רוצה אותו דבר עבורו, ואת צודקת. אך חשוב שתזכרי כפי שציינת - הסטריאוטיפים והסטיגמות הם עדיין מנת חלקנו, ויש אנשים שממשיכים לפעול לפיהם. ככל שתקדימי ותכיני את ההורים לכך שזה המצב וזה לא הולך להשתנות, וטוב לך- יהיה קל יותר.

אני בטוחה שגם אביך, יעשה רגע חושבים ועוד ידבר איתך מנקודה אחרת על הבחור הזה.

אני בטוחה שגם אם הייתי מביאה מישהו אחר היו שאלות, תהיות ואלפי סימני שאלה מצידם. אבל אני בטוחה שהמוצא שלו רק יאדיר את כמות סימני השאלה...אבל כמו שאת אומרת – אני מאושרת איתו, ואין מה לחשוש! אני מקווה מאוד שאבא שלי יתרגל לרעיון, בינינו – אין לו יותר מידי ברירה. הרי כשזה זה, זה זה, ואין דרך חזרה. דווקא אני רואה נושאים משותפים ביניהם, והגבר שלי בהחלט מבין עניין ואיש שיחה, כך ש... נחכה ונראה. אבא שלי לא יספר ככ מהר לאמא שלי – זה היופי בינינו, וזה מה שכאב ככ – אנחנו מדברים על הכל כולל הכל, מאוד יודעים להפריד את הסטטוס שלנו – אב ובת. יש דברים שלא תדברי עם אבא שלך, ולהיפך, אנחנו כן. מה גם שההורים שלי גרושים (זה תורשתי...) אז הוא לא ירוץ ויספר לה. אני רק מקווה שהוא לא יתבייש בו – תביני, ביכהנס שלו זה ביהכנס הכי הכי אשכנזי מתנשא בכל העיר (וכולם אומרים את זה). עזרת נשים יותר גרועה ממכונת שיקוף בפנטגון – כל אחת שנכנסת נמדדת לפי סגנון הלבוש, המותג, כיסוי הראש, היהלום בטבעת וכמות הילדים שהספיקה להביא עד גיל 25 – ולא, אני לא מגזימה. אני זוכרת שלפני כמה שנים היתה בעזרת הנשים בחורה אתיופית שהתפללה עם עצמה כמובן, כי מי ישב לידה... (וגם אם היתה סתם ספרדייה, או אשכנזיה שלא עונה על הקריטריונים החיצוניים בעיקר זה גם היה קורה). שאלתי את אבא שלי איך זה שהיא ובעלה האתיופים (אבוי) התקבלו לבית הכנסת – "בעלה רופא". באמת מזל... אז אני לא יודעת איך אבא שלי ירגיש כשיסתובב עם הגבר שלי. ומצד שני... הגבר שלי סיפר לי על החמה לעתיד של חבר שלו שלא מקבלת אותו (בלי קשר לעדות). והוא הציע לו לקחת את החמה לבית קפה, לשבת אחד על אחד ולדבר, ובמקביל להבהיר שהוא פה ולא הולך לשומקום – זה משליך מבחינתי על הגבר שלי.
חשבתי על עצתך לספר לאמא שלי – ואני חושבת שאת צודקת מאוד. אני בהחלט צריכה להעלות את הגבר שלי בשיחה כזו או אחרת, וכדרך אגב להזכיר את המוצא שלו, אבל ממש לא לעשות מזה עניין – אמא, אבא, אני יוצאת עם מישהו והוא אתיופי... ומה שיהיה יהיה. הוא גם מספר לאנשים שאני גרושה, שיש גוזל, ואני מאמינה שיש מי שמפרגן יותר ומי שפחות. אחותו ואני מתקרבות וזה כיף, אז אני בטוחה שזה עוזר לו להרגיש נעים עם הסידור של ג+1. בנוסף – שוב, בלי סטיגמות בכלל – ההורים שלו עלו לארץ לפני 50 שנה. כל הילדים נולדו וגדלו פה, וההורים עצמם מאוד מתקדמים ביחס לשאר העדה (שוב, לדעתי זה נובע מהקליטה ה"מדהימה" של המדינה שלנו...). למשל אחותו הגרושה, בת 40, אמא שלה יושבת לה על הראש שתביא ילד לבד, בלי בן זוג. בקיצור – הם באמת מדהימים...

אני לא יודעת אם סיפרתי לך אבל אני מאומצת (כן כן, הכל קורה לי...). אני כהה, לא שחורה, אולי חצי... אומצתי בגיל 6 שבועות וההורים שלי תמיד היו גאים בי מאוד. לא הרגשתי שונה או משהו כזה. עם השנים קיבלתי את השריטה שלי בעניין, אני לא מדברת על זה ולא כלום. וגם אין לי שום רצון לפגוש את האם הביולוגית – כי טוב לי ושלם לי, ואני לא מרגישה צורך בכך. הגבר שלי יודע כמובן. לזכותה של אמא שלי יאמר – מאז שאני קטנה וקנו לי בובת ברבי, אמא שלי ישר קנתה שניים – לבנה ושחורה. אני זוכרת שבמפגש הראשון של הגן נתנו לנו לצבוע דף ובו שתי חברות – צבעתי אחת בצבע "עור" "גוף" והשניה בחום – ואני זוכרת ששאלו אותי על זה ולא הבינו מה פתאום אני צובעת בחום ולא בצבע המקובל. גם אימוץ המשפחות במרכז הקליטה – למשפחה אחת התחברנו במיוחד (לצערי אין לי שמץ מה איתם היום). היינו בקשר מצויין 3-4 שנים, אפילו הלכנו לחתונה של הבת הגדולה. הם סיפרו לנו על החיים שם, אכלנו מהמטעמים שלהם – פשוט היה קשר נדיר ביותר! האהבה שלי לשחורים (לא משנה מאיפה) היתה מאז ומעולם... (בלי קשר לסטיגמות על הגברים השחורים ועניינים של בינו לבינה...). אז אני מאוד מקווה, שלפחות מבחינתה זה יעבור. רק השווי בבורסה אולי יהיה בעייתי...

ברמה האינטימית עלינו מדרגה – עדין לא קיימנו יחסים מלאים, אבל לאט לאט הוא מבריא ואני נכנסת לתמונה. הביטחון שלי עולה ויורד. מצד אחד עולה כי אני ממש נהנית לפנק, וכיף לי, כי הוא הגבר שלי. מצד שני אני לא בטוחה כי הניסיון שלו בשמיים, ואני בשנים האחרונות לא עשיתי כלום. אבל כל זה תורם גם לתקשורת בינינו. אתמול אמרתי לו שעברו כך וכך שנים מאז שפינקתי גבר באמת, וממש התוודיתי על חוסר הביטחון. הוא מצידו מפרגן, מקשיב ומחמיא. וזה פשוט אדיר! ממש ממש כיף וטוב. אחרי חודשיים וחצי אני יכולה להגיד שאני אוהבת אותו מאוד? אני יכולה להגיד גם לו? אני ממש מרגישה שעלינו מדרגה. אם כי שנינו הסכמנו שגם בלי (סתומרת עם הפציעה) אנחנו מאוד מאוד נהנים וחושקים, וזה דבר גדול כי זה אומר שגם בלי כלום, אנחנו עדין מרגישים בשיא!
ולגבי הקליטה... כן, אין ספק שיש הבדל משמעותי בקליטת האתיופים מול הרוסים. אני יכולה להרחיב מפה עד שם. ובאמת – בזכות אמא שלי שאימצה 2 משפחות לפני 22 שנה, ראינו וחווינו מקרוב... אבל אני מניחה שזה לא המקום, ואני פשוט מקנאה בך שאת ככ קרובה לעדה ככ מדהימה!!! (עכשיו תורי :) )

סיפרתי לאמא שלי ואפילו הראיתי תמונה. אפשר לומר שזה עבר חלק מידי והיא אילו התלהבה... אני חושבת שאחותה נתנה לה מידע מקדים כי ראתה משהו בפייסבוק.
היא אפילו שאלה על המשפחה שלו - אחים, אחיות, מתי עלו וכו'... וגם שאלות פולניות כמו - איזו עדה (לפני התמונה וכשאמרתי אתיופי היא סוג של שמחה... מוזר), איפה למד, איפה גר, עם מי...
אגב, אמא שלי היום חיונית גמורה - אני מציינת זאת בהשוואה לאבא שלי.
נראה לי קצת חשוד אבל אני זורמת. ציינתי כמה פעמים עד כמה הקשר שלו עם הגוזל מדהים. כפי שאמרת!
היא גם שאלה אם בעקבותיו הכרתי חברים חדשים, בקטע חיובי כמובן.

הי עדן,

ראשית כל הכבוד שדיברת עם אמא שלך, גם אם היה לה מידע מראש- זה שירת אותך נאמנה, כך שאין לך מה לדאוג. חשוב שהיא תדע ממך את הדברים (לא ידעתי שהורייך גרושים) ואולי לא בכדי היא התלהבה, יש לה כנראה חיבור רגשי עם העדה וזה משליך גם על בן זוגך.

מעבר לזה- לא ידעתי שאת מאומצת! חייבת לציין שזה מאוד ריגש אותי, זה מחדד יותר את המיוחדות של הורייך. אין לי ספק שגם על הרקע הזה אביך יתאושש קצת, יתעשת, וידע להגיב נכון לסיטואציות. מסכימה איתך לגבי השבלוניות של החברה הדתית, זה תלוי-סביבה ואיזור, ולא בכל בית כנסת את תיתקלי בדברים האלו. מתוך היכרות אישית אני יכולה להגיד לך שיש בתי כנסת, משפחות, מוסדות ואירגונים שרק מחכים לארח ולקבל דתיים, חילוניים, מסורתיים, שחורים, לבנים, צבעוניים, לא משנה מה- העיקר לאחד את עם ישראל. זה החלק שאני יותר מתחברת אליו כמובן, וזה החלק שצריך להמשיך ולעבות בחברה הישראלית. נכון שזה "שינוי חברתי ענק", אבל כל שינוי כזה מתחיל בצעד אחד קטן, בהזמנה ובקבלה אחת קטנה של האחר. אני יכולה להגיד לך שגם אני מגיעה מבית שבו ההורים מאמצים משפחות שנקלטות בארץ ועוברות תהליכי גיור וכו'- ובין השחור ללבן (במילים אחרות- השבלונות והסטריאוטיפים) יש גם אפור ולפעמים צבעוני - צריך למצוא את הצבעים האלו.

ולמציאות..

סה"כ כל התהליכים האלו בקשר הם חשובים וטובים, גם ברמה שלך מול עצמך, ברמה שלך מול ההורים, ברמה שלך מולו ושלך מול הילד- יש פה מורכבות שלמה, דינאמית וחשובה. ההבניה הזאת של מערכת יחסים היא מאוד קריטית להמשך, והפתיחות, ההכלה, הרגישות הן מאוד יקרות וכמובן יש לשמר אותן. לסיכום, אני מאוד שמחה לקרוא את כל ההתפתחויות, העדכונים וההתקדמות שלך ברמה האישית. הביטחון שלך גם ברמה האינטימית יבנה לאט לאט, וכל עוד תמשיכי לשתף את בן זוגך יהיה לך קל יותר.

בהקשר של מה שכתבת – אני אתייחס אחרי החג, כי אני רוצה לצבור דברים ולראות איך דברים מתגלגלים – בינתיים הכל רגיל וטוב!
אתחיל בזה שבגדול אני לא הבת זוג הקנאית – מותר שיהיו ידידות, רצוי שיבלה גם בלעדי ואני באמת מאמינה ששום גבר לא צריך ידידה, נסיעה לחו"ל, פגישה בלילה או כל דבר אחר כדי לבגוד. סיפרתי לך על הידידה שלו שעבדה פה. הם ידידים ממש טובים, שגם נהנו מעוד כמה דברים אינטימיים, אבל מעולם לא ענו על ההגדרה – ביחד. למרות שלכולם היה ברור שהם ביחד. הם בקשר טוב גם היום, שנה שעברה היא באה לפה במיוחד עם עוגת יומולדת... לדעתי יש לה חבר... אני גם חושבת שהיא לומדת עכשיו אי שם בצפון וגם גרה שם... אבל... לפעמים אני רואה התכתבויות שלהם בשעות לא שעות... אני חושבת שגם ראיתי איזו התכתבות שהיא באה לפה לפני שבועיים במהלך יום העבודה – ואני פה... והוא לא סיפר. כמובן שכל ההתכתבויות שאני רואה זה כשהו עם הפלאפון לידי, אני חלילה לא מחטטת וגם לא מתכוונת. אני יודעת שיש לי בלעדיות עליו מה שנקרא... אבל אני לא יודעת איך להסביר לך, משהו לא מרגיש לי טוב בבטן. גם יש להם תמונות בפייס... קרובות מאוד... יש לו איזו תמונה איתה ממש צמודה... הכי זוגית שיש... פשוט נראה לי מוזר מאוד להיות ידיד ככ טוב של מישהו שהיית איתה במיטה ואתם חברים ככ טובים... וכאן גם נכנס הביטחון שלי במיטה – ואם היא יותר טובה? וגם ידידה ככ טובה? וגם וגם וגם... הוא קצת סיפר לי עליה, ואמר שהם עדין ידידים ממש טובים, ואני הגבתי הכי בקלילות – ברור, סבבה, מותר לך שיהיו לך ידידות... כי בינינו – היא היתה לפני, היא וכל החיים שלו, ואני לא מתכוונת לנתק אותו משום דבר ואף אחד/ת. אבל באמת שהבטן שלי מתהפכת... ומצד שני – אני באמת סומכת עליו, בככ הרבה דברים וגם בזה. בשבוע האחרון אני ממש מרגישה שאני צריכה אותו. הוא חסר לי יותר ויותר, כי הרגשות שלי כלפיו מתעצמים מרגע לרגע.
ומצד שני – קיבל בשורה טובה לגבי משהו – ישר התקשר לספר. אמר שהוא מכין לי הפתעה. שאל אם הוא יכול לקנות לגוזל שוקולדים כי הוא מתוק. הכל מרגיש ככ טוב ונכון. אולי זו בדיוק הבעיה אצלי – מרגיש לי ככ נכון עדי, באמת. כשזה זה – זה זה, נכון? וככה זה מרגיש. ואני ככ לא רוצה שיגמר, שיהרס... ולא רוצה שמשהו או מישהי תפריע. אבל האופי שלו... הוא ככ חברותי, אוהב, מעניק... גם לחברים והידידות... אז...
בגדול, אני לא מרגישה שיש לי יותר מידי מה לעשות בעניין, בטח שלא עכשיו. שוב, אנחנו רק בהתחלה, ואני באמת לא מאלו שמרחיקות וקנאיות. גם לא באמת פגשתי אותה, לא ראיתי את הדינמיקה ביניהם. ואולי באמת היא תפוסה חזק עם החבר והכל בסדר, ואולי בכלל נהיה חברות טובות בעתיד. לא יודעת... חושבת בקול. מוזר לי מאוד שהיא היתה פה ואני בכלל לא יודעת... ומצד שני כן בא וסיפר ואמר שהיא ידידה ממש טובה. מה את אומרת...?
ובהזדמנות זו אאחל לך ולבני משפחתך - חג שמח!!!