אהבה זה לא הכל, מסתבר

אני בת 31, לפני שנה פגשתי את בן הזוג שלי, גרוש בן 39 ללא ילדים. במהלך השנה שחלפה נפרדנו פעמיים, בפעם הראשונה אחרי 4 חודשים כשהוא נכנס לפניקה מהרעיון שאנחנו רבים מדי פעם כי הוא מאמין שבני זוג "לא צריכים לריב" ובפעם השנייה אחרי חצי שנה כשהוא נדרש להתמודד עם סוגיית המגורים המשותפים שבעקבותיה הוא הבהיר לי שהוא לא רואה עתיד משותף עבורנו. הערכתי את הכנות שלו ועזבתי. חודשיים אח"כ וכמה ק"ג פחות הוא ביקש שנחזור והבטיח שהוא לא מפחד כבר מכלום והוא רוצה הכל, איתי. חזרתי אליו. אנחנו לא גרים עדיין יחד מסיבות טכניות שקשורות בי ואין לנו עדיין שיגרה וחיים משותפים במלוא מובן המילה מסיבה זו. לפני כמה ימים רבנו, ריב שהתחיל בגלל שטות ונגמר בטונים צורמים וכל מה שלכאורה בנינו - התמוטט. הוא שוב לא בטוח לאן פנינו מועדות ואני כבר לא בטוחה שיש טעם לעבור לגור אצלו, אולי המעשה הנכון יהיה פשוט להיפרד. ה"טרגדיה" היא שאנחנו אוהבים מאוד, טוב לנו מאוד רוב הזמן וקשה לנו לוותר האחד על השני. אני יודעת שאנחנו שונים ואולי לא מתאימים ב- 100% כפי שהוא מצפה מבת זוגתו להיות, לאחר שנכווה בנישואיו הראשונים. ברור לי שיש לו מחסומים נוראיים שלא הצלחתי לפרוץ אצלו, דיעות לא מתקבלות על הדעת לגבי מושג הזוגיות האידיאלית (המודל שיש לו בראש לא קיים) ואולי הוא לא בנוי כלל לזוגיות ומפחד להודות בזה. הוא מסרב בכל תוקף ללכת לטיפול (לבד או איתי). גם כאן יש לו ניסיון עבר מר עם הנושא (עם גרושתו). אנא - תגובתכם. לעזוב אותו ?. להלחם ?.