אוףףףף נמאס לי

שלום רב,

אני בן 31, נשוי לבת 25 כבר כשנה ושמונה חודשים.

עוד לפני היום שנישאנו התגלעו בינינו חיכוכים, הרגשנו שזה לא מתאים, אבל התחתנו בעיקר בשל אילוצים סביבתיים (הורים של אשתי חלו במחלות סופניות, האמא נפטרה לאחר החתונה).

שנינו מאוד מוצלחים, מלומדים, נראים טוב ובסה"כ אנשים טובים.

יש בינינו המון בעיות; שנינו לא אוהבים זה את המשפחה של זו, אני מרגיש שיש בינינו פערים בכל דבר - החל מהתרבות וכלה בתחביבים ובהשקפה על החיים.

בתחילה סברתי שאשתי רוצה רק ברעתי, וכל מעשיה הם מכוונה נסתרת. חשבתי כך כי נפגעתי ממנה מאוד לפני החתונה, ופשוט זה ישב לי בראש כל הזמן.

לאחר טיפול זוגי (שתי פגישות), הבנתי שטעיתי בעניין הכוונות הרעות של אשתי, והשלמתי עם זה שאשתי היא סה"כ בחורה טובה שרוצה בטובתי - וכך הדבר. אשתי באמת בחורה טובה שדוחפת אותי ומסייעת לי בדברים רבים ואני מעריך את זה, אבל זמן קצר לאחר הייעוץ, שוב חזרנו למריבות החוזרות ונשנות ולחוסר החשק.

מתחילת נישואינו אנחנו בקושי שוכבים (לפני החתונה הייתי פעיל מאוד מינית) ואני מרגיש שאני כלל לא נמשך לאשתי. מעבר לכך, פעמים רבות אני ממש מרגיש שאני לא אוהב אותה. אני רוצה שוב להבהיר שאני יודע שהיא אדם טוב, אבל פשוט אני לא מצליח להשלים עם כל מיני דברים וזה תמיד מחזיר אותי לנקודה שאני סובל וגם היא סובלת בקשר המעפן הזה.

שנינו מרגישים על הפנים ולא מרוצים בקשר אבל מצד שני לא מפרקים את החבילה, כנראה מחשש לאבד אחד את השניה, או לא למצוא משהו טוב יותר...

היום אני באמת משתדל לא לריב איתה ולכבד אותה, אבל לפעמים אני מרגיש שאני מתפוצץ ושהייתי רוצה לראות את עצמי במקום אחר לגמרי. אני מפחד שאני מפנטז, ושהמצב בחוץ לא משהו ושלא בטוח שאמצא משהו טוב יותר, ולכן גם לא עושה צעד דרסטי...

בקיצור, סליחה על החפירה, זה פשוט מציק לי מאוד.