המשפחה במקום אחרון

רני היקרה, יפה תיארת את המצב...ראשית אני שולחת אותך לקרוא את מה שכתבתי בדיוק עכשו לרויטל, (שהתלוננה על דברים די דומים בגירסה שאין בה את ההיבט של בריחה למשפחה המקורית שלו כפי שיש אצלך) והצעתי לה לבנות מודל זוגיות חדש תוך היעזרות בייעוץ זוגי.

אז לא אחזור על דברי לרוויטל.
מעבר לכך את שואלת למה הוא שוהה כל כך הרבה אצל אימו ואחותו?

לדעתי שם הוא מרגיש שמקבלים אותו כפי שהוא, ואילו איתך - עליו לעמוד בציפיות שלך, והוא מרגיש שהוא כל הזמן מאכזב אותך, אז לא נעים לו להיות בסביבתך. אינני באה אליך בטענות או בביקורת, אלא מנסה להבין מה החווייה שלו. סיפרת שגידלו אותו בתור בן יחדי ומפונק, וזה מה שהוא ממשיך לקבל כאשר הוא בנוכחות אימו ואחותו. שם שום דבר לא השתנה...

כלומר הוא לא הפנים שברגע שהוא מקים משפחה משלו - עליו לסגל לעצמו הרגלים ומחוייבויות בהתאם לצרכים המשפחתיים והזוגיים. זה כנראה מופיע בעיניו בתור משימה כבדה מדי - ואני יכולה להבין אותו...כי כאשר הילדים כה קטנים וכל אחד מבני הזוג בונה את עצמו מבחינה מקצועית בדיוק בשלב הזה של החיים - לנהל את הבית זו משימה מאוד תובענית ושוחקת ובעיקר בלתי נגמרת...

הוא זקוק לניעור רציני!!!
אבל גם את צריכה לבדוק את עצמך איך את פונה אליו, כי בשלב בו אתם נמצאים, היכולת ליצור מודל שתפני ומאוזן נפגעת, משום שמצטברים כל כךהרבה כעסים ותיסכולים, ובטוח שזה משפיע על צורת הפנייה שלך אליו. בנוסף, את מתוסכלת עוד יותר מכיוון שאת רואהאותו נשאב לבלות עם משפחתו המקורית במקום איתכם.

לפעמים נדרש להכריז על משבר זוגי- ורק אז נופל האסימון שחייבים לשנות את המודל הזוגי. אני מקווה שתעשו זאת בהקדם, משום שהתיסכולים הללו פוגעים קשות באהבה ובאינטימיות.

תודה דורית על ההתייחסות והתובנות.
לא ברור לי מדוע המשפחה שלו (שהיא מאוד מצומצמת) לא קוראת לי גם כן כשהם ביחד לנסיעות משותפות (הם בסך הכל רביעייה מאוד מלוכדת - אמא ושתי אחיות בוגרות שאינן נשואות) נראה לי שהם יוצאים מהנחה שאני תמיד באה עם הילדים ואז זה ביקור קצת אינטנסיבי יותר ועדיף שהוא יגיע לבד.
אני מודה שזה קצת אידיוטי אבל - הייתי שמחה לקחת חלק ולא להרגיש לבד או "בחוץ" שכאילו רק הילדים הם אלו שצריכים להיות סביבי בלבד.
אחותו מבלה איתו הרבה זמן ביחד - לא ברור לאישה בוגרת מעל 35 שגבר צריך להיות עם המשפחה שלו? למה היא לא שולחת אותו לפעמים הביתה ?
אני לא הייתי ממליצה לעצמי לדבר איתה על זה ועל כמה זה חשוב אבל - אני אשמח אם תאמרי לי האם כדאי לפנות אליהן בכלל..
(להסתייגות - לפני כשנה וחצי שוחחתי עם אימו "בקלילות"ובעיקר בנועם על זה שאני אשמח להצטרף אליהם לבילויים המשותפים או המפגשים ושאני מודה שלפעמים אני מרגישה קצת לבד.." בקיצור - טעות - טעות - היא לקחה את זה בדרמטיות לא צפויה ואמרה לו ולאחיותיו שאני מתלוננת, ואני לא בסדר שאני אומרת דברים כאלה ומאז אני לא מוציאה ציוץ מהפה)