זוגיות בעיה

אני בת 25 והוא 27 אנחנו גרים ביחד

שלום לך טל,

בהחלט יכולה להבין את התסכול שלך. יש שתי אפשרויות:

1. הראשונה היא לדבר איתו על זה "ברגע של השראה" לזוגיות. נניח כשהוא משתף אותך במשהו אישי, במעין רגע "רציני" מבחינתו ולא ברגע של צחוקים וכיף. אלא ברגע שבו אתם נכנסים לשיחה מאוד כנה וגלויה. בשלב הזה לתת המון רצינות לנושא ולדבר איתו בבחינה של "מה זה עושה לי כשאתה מתנהל ככה", בלי להגיד לו שהוא אשם, בלי להגיד לו שאת חוזרת על עצמך והוא עושה דווקא. אלא פשוט להסביר לו שזה פוגע בך, ואם הוא היה מבקש שתפסיקי התנהגות מסוימת כדי שלא יפגע- היית מפסיקה. הייתי מצמידה את השיחה הזאת ממש למצב בו הוא משתף אותך במשהו או מבקש טובה מסוימת, או בכל שיחה אחרת או מצב שאת מרגישה שהוא צריך אותך שלא "תפשלי", אולי ככה יבין טוב יותר מה פשר ההדדיות בקשר.

2. האופציה השניה היא דווקא לעבוד על עצמך, וב"כאילו" לא להתעצבן, "בכוונה". למה אני מתכוונת? כשהוא עושה את הדברים הילדותיים האלה שמציקים לך, תעשי דווקא- דווקא אל תתעצבני, דווקא תצחקי מזה, דווקא תחזירי לו משהו שמעצבן אותו (נניח תחקי אותו אחרי כל מילה שהוא אומר), כל מיני אקטים מצידך שיראו לו שאין מצב שהוא מצליח להתגרות בך. תעבדי עליו למשל, תעשי משהו ב"קונטרה" אליו. אם הוא מתעצבן- אז תוכלי לשקף לו מה ההתנהגות שלו עושה לך. אם הוא ממשיך כאילו כלום- המשיכי ככה כמה פעמים. עצרי את עצמך מלהתעצבן, פשוט תהפכי את הסיטואציה למשהו ש"אתה לא מצליח לעצבן אותי" דרכו. יתכן והוא יפחית מההתנהגות הזאת אחרי כמה פעמים כאלה, כיוון שלהערכתי המקום הזה של "להתגרות" הוא מה שמניע אותו. אני מכירה בעל אחד שאמר לאשתו "אני אוהב לראות אותך מתעצבנת". ...

אני מציעה להתחיל בדרך הראשונה שהצעתי. אם לא, לעבור לשניה. אם פתאום שואל למה את כבר לא מתעצבנת- תגידי לו שהתגברת על זה וזה כבר ממש מצחיק אותך (על גבול ה"מגוחך") והחלטת שזה לא שווה את העצבים. יש פעמים שתגובה כזאת יכולה להפחית את ההתנהלות הזאת מצידו.

בגדול - אני מאמינה שהגיל גם ישחק תפקיד, הניסיון הזוגי וכן הלאה.