איך או האם לסיים את הקשר?

אני בת 25. יש לי חבר בן 27. אנחנו יחד כבר כמעט שנתיים. לא גרים יחד אבל ישנים אחד עם השני כל יום.
אני עכשיו בגיל שבו מתחילה "עונת החתונות". רוב החברים / אחים/ בני דודים כבר נישאו, לחלקם כבר ילד בדרך (אני יודעת שהיום זה נחשב מוקדם) אבל בכ"ז בכל חתונה יש איזה חשבון שכל מי שעדיין לא נשואה אני מאמינה עושה עם עצמה. חושבת עליה עם בן זוגה עומדת גם שם בחופה ותוהה לעצמה- האם אני עם האדם הנכון ? האם הייתי רוצה לראות אותי איתו שם בעתיד?.

וכאן מתחילה הבעיה. התשובה שלי היא- לא. או אפילו יותר בעייתי "אני לא יודעת". אני וחבר שלי כבר בקושי שוכבים. אין לי חשק לזה. ירד לי כל החשק המיני משום מה.
כבר זמן רב שאני ככה.
אני כבר פחות מתרגשת ממנו. כשאני יוצאת למסיבות עם חברים אני לא כל הזמן חושבת עליו ואיפה הוא ומה הוא עושה.

יש לציין שכשביקשתי ממנו שיכתוב לי אולי איזה כמה מילים של אהבה במכתב הוא ענה לי "אולי גם תקראי לי חוליו"?.
כשאני מנסה לדבר איתו, בצחוק (כי הרי ידוע לי שיש לי עוד זמן לחתונה ובאמת שאני לא ממהרת), הוא תמיד אומר ש"הוא לא רואה את עצמו מתחתן" - כמו כל גבר. או יותר נכון- כמו כל גבר שטרם התבגר. (נכון, יכול להיות שהוא לא רוצה להתחתן איתי אבל אני לא מאמינה שזה העניין).

אנחנו שונים. תפיסות העולם שלנו שונות. זה לא דבר רע. זה אפילו יכול להיות מעניין. אבל משום מה הוא לא מקבל את הדעות שלי וכל מה שאני אומרת שלא מוצא חן בעיניו, תמיד נגמר בעצבים או בריב מצידו.

כמו כן, הוא גם לא כל כך בוגר. אין לו שאיפות. הוא עובד בהמון עבודות ולומד לתואר ראשון אבל לא מבין את הטעם בזה. אם מתקלקל לו משהו ברכב והוא צריך לשלם קצת כסף ישר הוא מתעצבן ו"לא מבין בשביל מה עובדים. מה שווה הכסף". במקום להגיד לעצמו "מזל שאני עובד. יש לי כסף לתקן לעצמי את הרכב".

הוא נורא תבוסתני ואני לא מרגישה שיש מי שירים אותי למעלה. אני כל הזמן מרימה אותו. מרגישה קצת כמו אמא קטנה.

אני לא רוצה לגמור כמו הבחורות בנות ה30 הרווקות שרק בוכות על כמה הן יפות ומצליחות ולא מוצאות אף אחד. כי אני לא כזאת. אין לי איזו "רשימת מכולת" מסובכת. בסה"כ שיהיו שאיפות (לא משנה איזה)!!
שיהיה לי גבר שיתן לי ביטחון. שאני אדע שזה מישהו שאפשר להקים איתו בית. משפחה. שהוא יהיה אחראי מספיק לעבוד ולהביא כסף הבייתה (יש לציין שאני עובדת בעבודה שמכניסה משכורת מאוד יפה) אבל שיתנהג כמו גבר אמיתי בלי להתבכיין כל הזמן!!

ומהצד השני- האהבה. המתיקות. הכיף שיש לי איתו. הוא מעניין אותי.
ולהיות הצד שנפרד- אף פעם לא קל.
האם עשיתי את הצעד הנכון? האם לחכות קצת? האם משהו ישתנה?

סליחה על המגילה אבל היה לי חשוב להוציא הכל ולנסות להסביר את עצמי הכי טוב שאפשר...
תודה רבה על התשובה.