מבולבלת בנישואין

אשמח לעצה.
אני ובעלי נשואים שלוש שנים ואני אוהבת אותו מאוד.
הבעיה מתחילה בהפרדה בין אהבה של אדם לאהבה של בן זוג.
בהתחלה היינו מסונוורים זה מזו. לצערי עד מהרה הוא הסתגל אליי ואני הייתי מחזרת ורודפת ושומרת על הגחלת. הוא בזמן הזה היה מראה אהבה רק כאשר הייתי נשברת ומאיימת בפרידה. הגענו לחתונה אחרי הרבה סבל ותנאים בהם הבטיח לעמוד. עברנו את החתונה וכלום לא השתנה. איימתי בגירושים ושוב הוא הבטיח. עברנו את המשבר והחלטתי להשתנות בעצמי ולא לשנות אותו. התהליך התבטא באטימות רגשית כלפיו, קרירות, שינוי מחשבתי בנוגע לגבר המושלם, הבנה שאינו ישתנה והוצאת אנרגיות על דברים אחרים למען עצמי ולא למענו.
התהליך היה נכון לתקופה ארוכה אך באיזשהו שלב הרגשתי שזו לא אני. אני אדם אמוציונלי, חולם, מעז עם ביטחון עצמי ונחישות, עושה מה שטוב לי ולא נמצאת היכן שרע.

הנקודות בהן אני נשברת בעיקר הן ביחסים המיניים ובאינטימיות בכלל. אנחנו מקיימים יחסים בתדירות נמוכה, כמובן שהוא תמיד מסופק. אנחנו לא יוצאים יחד ולא מדברים מספיק אלא אם חולקים איך היה בעבודה. לא אוהבים אותם דברים. אני מרגישה שהוא עוצר אותי בגלל פחדים שהוא חווה כל הזמן וחוסר ביטחון להעז וליזום בכל תחומי החיים.

האם להישאר ולהמשיך לאהוב אותו כאדם זה מספיק טוב בשביל החיים האלה ואולי הפנטזיות מהסרטים לא קיימות.. ואולי עדיף לוותר עליו כבן זוג, להישאר חברים ולהמשיך מהנקודה שבה הייתי לפני שהכרנו.
אני יודעת שהאיומים בפרידה לא הוגנים כלפיו אך הדבר נכון כל עוד מדובר באיומים, במקרה שלי אני מחכה שישחרר אותי ויפנים שאנו לא מתאימים.

אני לא בטוחה שיהיה לי טוב בלעדיו אך גם יודעת שלא יהיה לי טוב איתו וכל החיים אני ייסוג לאחור בתחושת פספוס של החיים האחרים בלעדיו.