משבר שנת הנישואין הראשונה

שלום לכולם,

אני נשואה קצת פחות משנה וסך הכל בזוגיות כארבע וחצי שנים עם בן זוגי.
בכמה שבועות האחרונים אני ובן הזוג נכנסנו למעין מבוי סתום, שגרה משעממת, חוסר רצון להיות ביחד. דיברנו על הדברים והסכמנו שאנחנו צריכים לעבוד על הקשר יותר חזק ולנסות להלהיב, לחדש וכו'.
ובכל זאת.. משהו עדיין מציק לי. אנחנו הולכים ומתרחקים לאט לאט, הוא עם ענייני העבודה שלו ואני עם ענייני העבודה שלי - שנינו מאוד אוהבים כל אחד את העבודה שלו וזה די מרכז חיינו. מרגיש לי כאילו משהו חסר, כאילו אני מסתכלת עליו ופתאום רואה מישהו שאני לא בטוחה שהוא הנכון בשבילי.
יש לציין, שהזוגיות שלנו תמיד נראתה לי מופלאה וכיפית וגם אנשים מבחוץ תמיד אומרים עלינו שאנחנו 'כזה זוג מושלם' ולכן זה כל כך מוזר לי שזה קורה. נקודה נוספת שצריך לציין בהקשר זה היא בחור אצלי בעבודה שגדול ממני בעשור (גם הוא נשוי+ילדים) ויש בינינו קשר ממש ממש טוב. יכול להיות שהכל אצלי בראש, אבל יש בינינו מתח מיני ואנחנו מאוד נהנים להיות ביחד, מה גם שנמצאים שעות רבות ביחד כל יום. אני מוצאת את עצמי משתפת אותו בהרבה יותר דברים מאשר את בן הזוג שלי ולפעמים מעדיפה להישאר שעות נוספות בעבודה מאשר לחזור הביתה לשעמום... קצת קשה לי להוציא אותו מהראש, למרות שאני יודעת שאין לזה סיכוי (ואני גם לא רוצה להרוס לי את מקום העבודה, שכאמור, אני מאוד אוהבת).

הרבה מחברותיי סיפרו לי שגם הן היו במשבר (או עדיין במשבר) עם בני זוגן, וכולנו נמצאות בקשר זוגי ארוך אותו פרק זמן ונשואות. האם המשבר הזה הוא בלתי נמנע? איך מוציאים מהראש מישהו שנמצא איתך כל הזמן (ואפילו לא כזה חתיך) ?

אשמח להארות ועזרה.
תודה.