חבר במשבר

היי,
אני בת 25 וחבר שלי בן27. כבר שנתיים יחד. יש לי בעיה שנמשכת כבר דיי זמן ואני צריכה עצה בבקשה...,
חבר שלי הוא סוג של "קורבן של החיים".. הוא לא באמת כזה, הוא סתם עושה את עצמו כזה.
בהתחלה עוד היו לי אנרגיות לנסות לעזור ולהראות לו את הצד החיובי של הדברים אבל הוא נרגע ליום יומיים ושוב עם הסיסמאות הקבועות "מה זה החיים האלה..בשביל מה זה טוב"... אמרתי לו שלפעמים אושר צריך להשיג בעבודה קשה ובסוף זה משתלם "בשביל מה צריך לעבוד בשביל אושר"!!! הוא מתעצבן... הוא פעם זרק לי שהוא אוהב את המצב הזה.. את תחושת הקורבנות.. פעם עוד הייתי מנסה לעזור ותמיד התשובות שלי היו נענות בזלזול ובבוז וכיום כאשר הוא שואל אותי "מה עושים במצב כזה" (אחרי שאנחנו מנהלים שיחות כאלה כמעט כל יום ותשובותיי לא משתנות כפי ששאלותיו לא משתנות)- התחלתי לענות לו ב"אני לא יודעצץ" או ב "רק אתה יודע" ואז אני "מואשמת" בכך שאני לא עוזרת....
עכשיו- אני אוהבת אותו אבל נ מ א ס לי מתחושת התבוסתנות הזו!!! אני כבר לא שוכבת איתו כי היו כמה פעמים שאחרי ששכבנו, איזה משו היה מעצבן אותו והוא היה קם ועצבני כל היום וכאילו..רגע..הרגע שכבנו.. וזה מאוד פוגע לכן גם עם זה כבר הפסקתי. פשוט לא בא לי כבר

אני מאוד אוהבת אותו ומאד אכפת לי ממנו אבל כוחותיי אוזלים ואני לא יודעת כבר מה לעשות... לא יכולה יותר עם הפסימיות הזו שלו. כל יום הוא במצב רוח אחר. הוא יכול להתחיל את היום טוב ואין לדעת באיזה מצב רוח הוא ייגמר . האם להיפרד זה הדברהכי טוב?
אני עוברת לגור רחוק ממנו כי אני מתחילה לימודים ..השאלה אם לראות אם המרחק יעזור או שפשוט כדאי לעשות הכל במכה.. להיפרד ולעבור רחוק? אני שואלת כי זו תשובה שמאוד יהיה לי קשה לספק לעצמי וצריכה מבט מקצועי/ אובייקטיבי חיצוני.. תודה רבה.