לעדי.

היי, אני מרגישה שאני ממש זקוקה לעזרה וייעוץ. אשמח להכוונה.

אני בחורה בת 20, נמצאת בזוגיות מזה כמעט שנה עם בחור. קשר ראשון.
כל ההיכרות שלנו החל מהרגע הראשון ועד הפרידה האחרונה הייתה מאוד אינטנסיבית. היינו דבוקים אחד לשני 24/7 +שירתנו יחד באותו בסיס לתקופה של כמעט 3 חודשים.
אהבנו מאוד, היה לנו קשר מדהים. פתיחות, כנות, נתינה ומה לא. היינו באמת מאושרים.
במהלך הקשר אני לא חושבת שחנקנו אחד את השנייה, אבל די הזנחנו קשרים חברתיים. בנוסף, היו חיכוכים לא מעטים סביב נושא הדת (שנינו מנסים לחזור בתשובה. הוא דתי יותר ולפעמים הרגשתי הוא כופה עליי בדיעבד) האהבה שלי אליו כ"כ גדולה שהרגשתי צורך לנסות לרצות אותו וזה גרם לי להרגיש אומללה. הרגשתי ששכחתי מה אני באמת אוהבת ורוצה לעשות בהקשר הדתי כי הייתי במין מרדף בשביל לשמור על יחסים בריאים מה שגרם לתוצאה הפוכה. הוא מהצד שלו, גם ויתר על עקרונות למעני, למען הקשר ובנסיבות האלו החלטנו להיפרד. אחרי פרק זמן קצר מאוד הוחלט שנחזור אחרי תחנונים שלי. כי למעשה האהבה אף פעם לא נגמרה (לא מהצד שלי לפחות, והוא טוען שגם הוא עוד אוהב)
חזרנו ואני מרגישה בודדה יותר מאי פעם.
אני מרגישה ששום דבר כבר לא כמו שהיה.
הוא קיבל על עצמו שמירת נגיעה ואני בעקבותיו. אנחנו לא נוגעים ולא מקיימים יחסי מין. אני מאמינה שאפשר להתקרב גם בלי המגע ושזה לא הסיבה לריחוק, רק למען הפרוטוקול.

תהליך החזרה האחד לשניה לא היה לו קל. הוא הרגיש שזה טילטל אותו והוא זקוק לזמן עם עצמו, הוא רוצה לחזור לתחזק קשרים עם חברים ולעשות דברים שלא עשה פעם.
אני לא באמת חושבת שאי פעם מנעתי ממנו לעשות את זה. ועם כל זה הוא עדיין אוהב אותי. זה לפחות מה שהוא אומר. אני מאוד מבולבלת כי אני לא מרגישה ככה.

אני לא מרגישה שאני בזוגיות טובה. למעשה אני מרגישה מאוד לבד. יותר לבד מאי פעם. כשיש לי קושי גדול, אני כבר לא משתפת אותו, מהפחד למה שיעשה ליציבות הקשר וגם לא נראה לי שאכפת לו במיוחד. לא כמו פעם לפחות. אני מנסה לשדר יציבות, ואיפוק רק כדי לא לאבד אותו. יש לי הרבה מטענים רגשיים, לא קל להכיל אותי. אפשר להבין אותו ועדיין אני לא מרגישה שהוא שם בשבילי.
אנחנו כבר לא נוגעים,
אנחנו נפגשים מעט מאוד יחסית, וגם אז אני יוזמת, ואם הוא יוזם זה רק אחרי שעשיתי לו שיחת מה חסר לי בזוגיות הזו. עצוב לי מאוד, ואני לא יודעת כמה הקשר הזה נכון אבל אני אוהבת וקשה לי להיפרד. אולי אני גם רגילה. אני כבר לא מרגישה יפה/נחשקת/בעלת ביטחון. הכל מערער אותי כל-כך. אני לא מרגישה שיש לי גבר שעומד מאחוריי. הפתיחות כבר לא נמצאת. לא מהצד שלי לפחות, אני מרגישה ששוב אני עוטה מסכה של "הכל בסדר..."

אשמח לעזרה, עידוד או כל מענה יתקבל בברכה.
מ.