מאוכזבת, פגועה ומבולבלת

שלום, שמי נעמי,בת 33. אני ובעלי נשואים 6 שנים. יש לנו ילדה מתוקה בת שנתיים. ועכשיו אני בהיריון שני. מערכת היחסים שלי ושל בעלי רצופה עליות ומורדות. הרבה בגלל חוסר הבנה בינינו... אני מניחה שזה תמיד היה כך בינינו. אם להודות באמת, אנחנו ממש לא על אותו הגל מבחינה מינית. לא נמשכים אחד לשני, ללא תחומי עניין משותפים, ובמבט לאחור, אני לא בטוחה כל כך למה התחתנו. בגדול, היה לנו טוב ביחד אבל היום ברור לי כמה זה לא מספיק. אנחנו מתווכחים המון. אפשר להגיד שיותר רע מטוב. בעבר מש רציתי שנפנה לטיפול זוגי והוא לא רצה. עד שהוא כבר השתכנע, ועבר המון זמן עד שזה קרה, הרגשתי מותשת נפשית וכיום אני לא בטוחה שאני רוצה את זה בכלל. העניין הוא הילדים. מריב לריב וחוסר הסכמה בינינו, פתאום ברור לי שאם לא היו מעורבים ילדים, פשוט הייתי הולכת. אני מרגישה שאני חיה די לבד לצידו. לא מרגישה שיש לי פרטנר אמיתי לחיים. ואני ניסיתי ועדיין מנסה... אם זה לנסות להתקרב פיזית, ליזום יציאות משותפות, ארוחות מפנקות בבית ביחד.. אבל זה ממש לא שם. הוא מצידו מאשים אותי במצב בינינו. שאני לוקחת ללב, חופרת ולא משחררת. אני פשוט לא מבינה איך הוא אטום כל כך מבחינה ריגשית. לדעתי הוא כבר הפסיק לנסות שיהיה טוב בינינו. כל הזמן קורות בינינו סיטואציות שמבהירות לי כמה אנחנו לא מתאימים. אחרי כל מקרה כזה כשהכל נרגע אני מנסה להתחיל מהתחלה אבל אז עוד ריב מגיע וחוזר חלילה. חשוב לי לציין שאני באמת מרגישה שהוויכוחים והמריבות הם באמת בגלל חוסר התאמה בינינו. זה פשוט לא זה. אני חושבת על העתיד שלנו ביחד ונלחצת. לא מרגישה היום מאושרת. מה יהיה מחר???
העניין הוא הילדים. חשבתי בעבר לפרק את החבילה אבל ביטלתי את זה. לא מסוגלת לחשוב על פגיעה בילדים, לא מסוגלת לחשוב על רגעים שהילדים לא יהיו איתי. לא בא בחשבון מבחינתי. אבל ממש!
קשה לי מאוד. מרגישה ממש אבודה. טיפול זוגי ממש לא עומד על הפרק. אני כביכול יודעת את התשובה שזה פשוט המצב אבל נורא קשה לי להשלים עם זה...