בעיית עצבים בזוגיות

שלום רב,
ב7 חודשים האחרונים אני בחיי זוגיות עם גבר שאני מאוד אוהבת, אך לצערי מערכת היחסים סובלת מקשיים שלא נתקלתי בהם בעבר.
בתחילת הקשר לא היו בעיות, אך עם הזמן התגלו התפרצויות קנאה וזעם. אלה התעוררו בעקבות אי הבנות קטנות שתמיד הוא בוחר לראות כביטוי לחוסר אהבה שלי אליו, דבר שממש לא מציאותי בעיניי. זה ממשיך עם צרחות מאוד קולניות, ואלימות שלו כלפי עצמו- חבטה בקיר או חבטה בעצמו. אותי הוא מעולם לא הכה, אולם כן צעק עליי, סגר עליי את הדלת ומנע ממני לעזוב כשלא רציתי להשאר בסיטואציה. בסופו של דבר תמיד נשארתי לאחר שטען שיש לו בעיה ושהוא מנסה להשתנות ושאם אני אוהבת אותו אני אשאר. אז אני נשארת, אך מרגישה אסירה בקשר. כשאנו עוברים ברחוב או יושבים במקום ציבורי ועיניי פוזלות לכיוון אחר ובמקרה יש שם גבר, הוא מתפרץ בזעם. הוא צועק, רץ אחריי ברחוב, מאשים אותי במחשבות זדוניות על מין עם אחר, למרות מעולם לא בגדתי או שיקרתי לו. נראה גם כי הוא ממש תלוי ביחסי מין לבטחון העצמי שלו ובקשר.קצת עליו- איבד את אביו כפעוט, חברו הטוב התאבד, וסבל מהתעללות מאמו כילד. יש לציין שהוא מצחיק אותי ומפנק אותי ודואג לי. הוא האדם הכי טוב ונחמד שהכרתי עד להתפרצויות הזעם שלו וכולם אוהבים אותו. הוא תמיד דואג לכולם, עובד קשה ומראה לי הרבה אהבה. הוא מודע לבעיות שלו והן בניגוד מוחלט להשקפתו על החיים. הוא רואה את עצמו כליברל ולא קנאי ופשוט לא מצליח לכבוש את כעסו. בגלל המודעות שלו ובגלל שהתחיל בטיפול פסיכולוגי- דבר שלא כל גבר ירחיק לעשות, אני נשארת, אך מפחדת שהבעיה תמשיך ואף תסלים. כרגע אנו בהפסקה עד שאני אבין מה עמדתי, וכדי שיקח זמן לעבוד על עצמו בלעדיי כי אני לא צריכה להיות באיזור האש. מה הייתם ממליצים לי לעשות? האם מסוכן עבורי להשאר בקשר, או שיש סיכוי להתגבר על קשיים אלה?
תודה.