ייעוץ מקצועי לזוגיות במשבר

שלום,
מזה 3 חודשים אני יוצא עם מישהי והעניינים מתקדמים מהר יחסית. אנחנו נפגשים הרבה. כרגע גרים בנפרד – היא בשכירות ואני עם ההורים.
אני בשנות ה20 המאוחרות שלי, ללא ניסיון אמיתי במערכות יחסים (היא בת הזוג הראשונה שלי). עובד, לומד, עוזר למשפחה ומנהל זוגיות – כל זה במקביל. לכן אני עייף ומותש נפשית.
לבת הזוג שלי אופי בעייתי- היא נלחצת בקלות מכל דבר, נוטה לכעוס ולהוציא את זה על הסובבים, ההתנהגות שלה לא פרופורציונאלית. יש לה התנהגויות שלא עולה בקנה אחד עם ההתנהגות שלי: אני רגוע, עדין, שליו, שקט מופנם ורציונאלי. היא מדברת הרבה, חוזרת על אותו דבר כמה פעמים ברצף, מוחצנת ואימפולסיבית. כל הזמן רוצה לדעת הכל. חושבת שזוגיות זה כמו נישואים וחייבים לשתף הכל (גם ענייני כספים של הצד השני). לא סובל את זה...
אנחנו רבים המון... פעמיים כבר הגענו לפיצוץ (בעיקר מצידה, ששוברת בקלות את הכלים) ופרידה לכמה ימים. במקביל יש לנו ימים שכ"כ כיף לנו ביחד – צוחקים, מתחבקים, נהנים...

החיים התאכזרו אליה, פגעו בה כ"כ הרבה, כבר שנים שהיא גרה לבד וחיה במחסור והיא לא בקשר עם המשפחה שלה. אין לה אף אחד בחייה.
היא בשבתות ובחגים לבד והיא מאוד רגישה. וגם רכושנית. לפעמים מפריע לה שאני עם המשפחה ולא איתה, היא כל הזמן רוצה להיות ביחד וכשאני מסביר לה למה זה לא אפשרי/טוב עבורנו היא כועסת, נעלבת ונפגעת. מתחילת הקשר היא רצה מהר מידי, כל הזמן, וכשאני מאט את הקצב מגיעים לאותה תוצאה כנ"ל. היא בתפיסה שהיא בעדיפות עליונה וכל השאר אחר כך.
היא גם לא רוצה לגור בעיר שלי – כדי שלא 'אושפע' מהמשפחה שלי.
מצד אחד אני צודק, מצד שני אני מבין אותה: היא לבד כל הזמן ורוצה אותי לידה.
היא מבטיחה כל הזמן להשתנות ויש שיפור קל (מאוד), אבל אני חושש שלאורך זמן היא לא תוכל להתמיד בזה...
כואב לי להשאיר אותה לבד, אבל אני רוצה גם לפעמים את הספייס שלי. הרבה פעמים שהיא מתקשרת אני מסנן וחוזר אליה מאוחר יותר עם תירוץ. אני בין הפטיש לסדן.
אני חושב שאני אוהב אותה (היא אוהבת אותי מאוד ברמה שלא תתואר),יש לה לב טהור והיא אדם טוב באמת, היא מאוד אכפתית וחמה. אני נמשך אליה פיזית בטירוף. אם מסתכל קדימה אז נראה לי שהיא תהיה אמא מצוינת לילדים שלי. במקביל, אני גם מרחם עליה. כל הזמן חושב מה יקרה אם ניפרד – מה היא תעשה בשבתות וחגים, מי יעזור לה ויתמוך בה. יש לה כ"כ הרבה בעיות בחיים (בחודש האחרון היא לא עובדת ואין לה מאיפה לשלם חשבונות) ורק זוג כתפיים צנומות שמתמודדות עם הכל. כואב לי ויורדות לי דמעות (גבריות, כמובן) רק מלחשוב על זה. קשה לי לשבור לה את הלב 'ולהתאכזר' אליה כמו שעד עכשיו עשו לה. הלב הרחום שלי לא מאפשר לי לעשות את זה אבל לא רוצה להיות בזוגיות בה אני אסבול בעתיד.
בחודש האחרון אני אומר לעצמי כל הזמן: תן עוד צ'אנס, אולי היא תשתנה, אל תשאיר אותה לבד, חכה עד שהיא תעמוד על הרגליים...
האם להמשיך בקשר? מה לעשות?