שלום

הי
כפי שאת מתארת את הזוגיות שלכם אז הסיפור שלך מצער ומתסכל. וברור שכך אי אפשר להמשיך.

אני יכול להמליץ לך > על כמה דברים > לעשות ו > לא לעשות בתקווה שתצליחי לעמוד במטלות.

לא לעשות!
1. לא להשוות. לכל זוג יש את הקשיים ואת ההתמודדות. ולא תמיד רואים את החסרונות.
2. להפסיק לדרוש ממנו לבצע מטלות. יש דרכים אחרות לגרום לו להזיז את עצמו.

לעשות!
1. להעסיק את עצמך בלי קשר אליו. דברים שעושים לך טוב על הנשמה. תחביבים ועוד.
2. להעצים כל דבר שהוא "כן" עושה. להחמיא לו כמו לילד קטן. כך את מחדירה בו מוטיבציה להתאמץ ולעשות עבורך/עבור הזוגיות.

תראי. הכי קל זה להתגרש. לברוח מהבעיה. ולחפש בעיות יותר קלות...כי אין זוגיות ללא קשיים ומה שרואים מכאן לא רואים בפייסבוק.

זה על קצה המזלג...יעני עזרה ראשונה.
בהצלחה.

שלום לולי,

עקב תקלה באתר, כנראה, תשובתי אלייך לא נקלטה. כל פניה לפורום כפי שבטח שמת לב, מקבלת התייחסות מקצועית ומקיפה. אם יש פניה שפסחנו עליה, כמובן לא בכוונה.

לשאלתך- ובנוסף למה שבני כתב -
לא הזכרת כמה זמן אתם נשואים והאם יש ילדים. התחתנת עם גבר שמבוגר ממך בעשר שנים- יש לכך יתרונות וחסרונות, אחד החסרונות הוא שקשה יותר לפעול "לשנות" את מי שנמצא איתך, לעומת בני זוג אשר שניהם באותו טווח הגילאים ועוברים שלבים דומים בחיים. יתכן וזהו דפוס ידוע שלו, ויהיה קשה לחדור את השריון. את כותבת שאינך נישאת לו מאהבה, האם היום יש אהבה? האם התחתנת רק מ"ברירת מחדל"?

יתכן והפן הכלכלי - בעיניו - משמעותי מאוד עבור הבית. יתכן והמחשבה שלו היא שהוא המפרנס היחיד בבית ועל כן צריך לחזור לשיגרה ברורה של חייו, בלי הפתעות, שתהיי שם ותתני לו לחיות כפי שהוא אוהב. כמובן שהחשוב הוא לחזור לחיי זוגיות שמאפשרים גם לבד וגם ביחד. העובדה שאת לא עובדת מוסיפה על תחושת האומללות והבדידות, כיוון שלמעשה את ללא "מסגרת" ברורה ומחכה לו שיגיע, ובכך יוכל לפנות את זמנו גם עבורך. אז נכון, זה חשוב ביותר, אך חשוב שגם לך תהיה מסגרת מסוימת- בה תפגשי אנשים, תעשי דברים שהם משמעותיים לך, אפילו לימודים או כל תעסוקה אחרת. שלא תחושי שהוא אחראי למלא את זמנך- כי הוא לא. הוא כן אחראי, בדיוק כמוך, למערכת זוגית יציבה עם מקסימום מאמץ לבוא לקראתך. יתכן ואם תמצאי עיסוקים אחרים פרט לו, הוא לפתע יתחיל יותר להשקיע ולמצוא זמן ביחד. חיזור מחודש.

החשוב מכל הוא להיות גלויה איתו, ולהסביר לו בפירוש מה עובר עלייך ואיך את מרגישה. לא מתוך מקום של האשמה וביקורת, אלא מתוך מקום מקבל ומזמין. למשל, כדאי לקבוע זמן משותף יחד. נניח אחרי ארוחת ערב - שיחה של חצי שעה, סרט ביחד או תוכנית שאתם אוהבים, הליכה, וכדומה. זמן שבו תוכלו לחדד את התחביבים שכן משותפים.

לא הייתי פועלת בשום דרך קיצונית כרגע, רק אחרי טיפול זוגי- אם תגיעי למסקנה שאינך מתמודדת עם המצב הזה לבד. לפעמים משברים גדולים בזוגיים מביאים אותנו למחשבות קיצוניות, אך חשוב לזכור שיש עוד הרבה "באמצע" שאפשר לנסות, ולא לוותר כ"כ מהר. למרות שהוא "מבוגר" ממך יחסית, יתכן ודווקא אם את תשני את דפוסי סדר היום שלך וההתנהלות מולו, הוא ירגיש שהוא "חייב" אותך יותר, ויפעל לטובת הזוגיות.

שלום ותודה על המענה.
אין לנו ילדים התחתני מברירת מחדל ולא התאהבתי בו עם הזמן, להפך, החלתי לחוש יותר דחייה כי תמיד היה לי טורן אוף מגברים לא גבריים שתמיד מחייכים ומתבדחים עם כולם. מדובר באדם שלעניות דעתי חסר ביטחון, עצור ומסוגר ולכן תמיד עם מסכה חייכנית למען הזהירות שלא יראו מה הוא בפנים (דעתי - לחוץ מאוד וחסר ביטחון עצמי אלא איך יוסבר זה שתמיד אומר לכולם אני הכי טוב הכי חכם וכו). גבר שלדעתי הוריו דפקו אותו לגמרי האמא מתנשאת ולא מקשיבה (כמוהו לא מקשיב לא יודע איך להקשיב) וחושבת שהיא נורא מתוחכמת בזמן שהיא זקנה חסרת טקט, מניפולטיבית ובערה למרות ההשכלה הגבוהה והאבא שיכול לשבת על הווריד על שלא יקבל מבוקשו ומדבר בלי סוף אבל כשעונים לא מה שלא רוצה לשמוע משתיק במין ביטול לא מכוון. גם סנוב חצוף וזקן. יש לי מסגרת דווקא רוב השבוע (לא אפרט) ואיני בבית כל היום. אני באמת חשה חנוקה. יש לציין שיש לו 3 אחים וכמה אחיינים בחו"ל (בעל אזרחות שם) ולי כמה קרובים שם אך הוא מסרב לעבור בתירוץ שאוהב פה. אמו שעשתה לו שטיפת מח היא מאוד ציונית מסורתית ויתרה על לחיות שם עם בניה כדי לחיות פה. עם הוריו תמיד עושה עצמו ליצן עוד יותר ממה שיש, במיוחד ליד אביו ממש זועק לתשומת ליבו על ידי בדיחות אינפנטיליות כל הזמן וזה משוש חייו לבלות ערב שישי עם הוריו שמארחים תמיד כמה חברים בני 70+. אנו יחד מעל שנה מעולם לא באו לבקר חברים שלו והוא הלך לחבריו בזמן הזה 3 פעמים בלבד. איש אינו מזמין אותה מפורשות רק אומרים תבוא מתישהו או שהוא אומר שיוכל תמיד להרים טלפון ולהגיד שמגיע אליהם- בקיצור ליצן שאין לו חברים אמיתיים, כל חייו בין עבודה ללהיות סרוח על הספה עם אייפון וTV והמון שינה. לא יודע לעשות כלום לא בישול לא ניקיון לא עבודות חשמל או אף לתקוע מסמר בקיר. אין לו חיים אין לאן לצאת ואין חשק לצאת ומסרב לעבור לחו"ל. חיים בבית בלבד. מאוד אוהב את עבודתו וללכת לאירועי העמיתים שלו שם עסוק בלעשות צחוק מעצמו ולאכול כחזיר. לא יודע לז**ן סליחה על הביטוי רק את השכל בדיבורים. ניסיתי לדבר איתו בחיבה וגם לא בחיבה אבל הכל חוזר על עצמו. ואגב לא מעניין אותו לעשות ביחד כלום ואם כן די מההכרח כי אמרתי ותמיד מיוזמתי. צמא תמיד לתשומת לב של אחרים. ניסיתי לשנות התנהלותי לא מבין רמזים. כמובן שאקנא בחברותיי כי אני מכירה את מצבם יש תחביבים יש מין יש חיים משותפים מהנים שלי רק נהנה לשבת בארוחות שישי עם קבוצת זקנים ולבלוס אוכל. צר לי על האורך אך מיואשת האם יש עוד מה לעשות?

שלום לולי,

אני מעריכה שאת מאוד מוצפת, חושבת על הרבה ביחד ומתקשה לנפות במה לטפל דבר ראשון. כדי להיות פנויה רגשית להחלטה כ"כ גורלית- כדאי יהיה לפנות לאיש מקצוע באופן מסודר. קופות החולים דרך הביטוחים המשלימים (טיפול מסובסד) או לחילופין שירותים חברתיים בקהילה.

מאוד חשוב שתהיי מלווה ע"י איש מקצוע בתקופה מורכבת זו.