אני עכבר מעבדה ואי אפשר לברוח..

זקוקה לשתף...
אין פתרונות קסם למה שאני עומדת לספר אני מניחה, הכל מתחיל מבחירה, שלי הייתה אימפולסיבית. הייתי בת 29 ולאחר שביליתי את רוב חיי במערכות יחסים נבהלתי מלהישאר לבד. הכרתי גבר שעשה רושם נחמד, אני אפילו לא זוכרת אם התאהבתי בו שזה מוזר...אבל אהבתי אותו, לדעתי יש לי עדיין רגשות מעורבים, או שאני פשוט עם חרדת נטישה. בכל אופן, נישאנו יש לנו 2 בנות, רוב הגידול שלהן היה באחריותי, על ההריון של הראשונה ידעתי כשנפרדנו וכבישרתי לו את הבשורה מאוד רצה שנמשיך ונביא אותה. לשנייה התנגד, אבל אני התנגדתי להפלה, פחדתי שהפלה בגיל כזה תהיה כרוכה בבעיות( עוסקת בתחום ומכירה את הרגישות הגבוהה שבו, בכל אופן, בזוגיות הזו אני מואשמת בכל סיטואציה בעייתית. הכל בגללי, אני תמיד מטומטמת, וההומור הציני שלו שמאפשר לו לומר הכל ללא לאות, מגמד ומשפיל לא פעם. אני מרגישה אובדת עצות בשורה התחתונה וכן..היינו בטיפול ראשוני אמנם, אבל התחושה טובה ואז הכל חוזר על עצמו, אי אפשר לשנות מה שלא רוצים ונוח. רע לי...רוב הזמן אני כועסת, חסרת ביטחון וממורמרת. חושבת על פעם על הזדמנויות שפספסתי, חוששת להתחיל הכל מחדש, המשפחה קודם כל אז אני בולעת הכל...אבל אני לא נהנית יותר מהחיים...אנחנו לא מבלים( תמיד מסיבה אחרת, אבל מוטיב הקמצנות שלו מככב בוריאציות שונות). הוא מביא את השיק הביתה כרגע וגם קיבל נכס מהוריו שכמובן לא רשום על שמי או על שמו, אם אעזוב אישאר חסרת כל( אני בשלב ראיונות לאחר חופשת לידה) ואילו אם אישאר לא יוותר ממני שריד ממשהו טוב, חזק..גם אם נטפל בדברים דרושה סליחה שכבר אין לי. ואם אפרוש אז טכנית המצב בעייתי מדי..אני יושבת בין הפטיש לסדן. רוצה קבוצת תמיכה לפחות..מישהו שאוכל לחלוק איתו את חלקת הכאב הקטנה שלי. אני צריכה לדאוג לבנות ואני לא יודעת איך לדאוג לעצמי..האם יש קב תמיכה לאנשים במצב הזה? לטיפול אין לי כסף ללכת עכשיו ולטיפול מהעירייה אני לא מעוניינת ללכת...