נסגרת פנימה

שלום ,אני בת 34 ואני עובדת בתחום שאני הכי הכי אוהבת ושמחה שאני בו כי אני מעולה במה אשני עושה ץץץהבעיה שאני מרגישה שזמן ההשקעה שלי ביחס למשכורת לא מתאים ...אני מרוויחה מעט מידי ץץץוזה ממש מעטץץעצוב לי נורא ואני במרדף תמידי אחרי ניסיונות להבין ,לפטור את הבעיה הזו .מרוב שאני חושבת ומנה ומשתדלת למצוא פתרונות אני מתעייפת וזה מתיש אותי כשאני מדברת על זה עם חבר שלי או עם אמא או אבא שלי שמאוד תומכים ואוהבים ומבינים יוצא שתמיד אני בוכה ץלא משום שהם פוגעים בי ,חלילה ,אלא כי אני גם הם אומרים שאני מבוזבזת ,ווזה כואב לי כי אני אנחנו מנסים למצוא ביחד פיתרון ואני לא מוצאת ץץץץאז זה יוצא בסוף ב"מריבה" .....כשזה קורה אני מיד נסגרת ,וחייבת להיעלם וללכם לחדר שלי או לצאת להליכה ....זה קרה היום עם בן זוגי והוא ממש לא מבין אותי ,ובזכותו יש תקושורת מעולה בינינו (אני בן אדם פחות תקשורתי כשיש בעיות והוא ממש עוזר לי עם זה ) הבעיה היא שאני מרגישה שאני חופרת לאותם אנשים על הבעיה הזו של העבודה ומה אעשה בעתיד עם בן זוגי ונרצה להתקדם האללה (חתונה ילדים וכו) עם המשכורת שלי זה קשה לחשוב בכלל על הדברים האלה .... אני נסגרת ולא יכולה לדבר ושיראו אותי בוכה ...אני מפחדת שאומרים לעצמם שאני נורא שלילית ,וחופרת על זה ,ולא בא לי לעייף אותם אז לא בא לי יותר לשתף אותם ....
אני מרגישה שאני לא כמו שחלמתי להיות :חזקה ,לא נשברת ,מלציחה בגדול ,לא נעלבת ,לא עושה פרצופים ...ואני פשושט ההפך ברגע שאני חוזרת הביתה כשיש יום דאון ...כי מול הלקוחות שלי אני הבן אדם הכי עם ביטחון ,הכי חזק ,וחיובי ! רואים אותי תמיד מחייכת ושמחה ...מרגישה שאני עשוה משחקץץץכי בבית יודעים על החולשות שלי תוזה מבאס אותי ץץץאני מפחדת לפגוע בהם ,גם ככה כואב להם עליי שאני עצובה ככה ,ברגעים כאלה אני מעדיפה וחושבת שהכי נכון שאהיה לבד וככה בטוח לא אפגע באף אחד (בקטע של מצב רוח כמובן לא חלילה פיזית או מילולית )
אני יודעת שאני פוגעת בעצמי אך איני יודעת מה לעשות ולמי לפנות.