חוששת שאהבה שהפכה להרגל

שלום,
אני בת 24, במערכת יחסים 8 שנים, שהחלה מגיל 16, כאשר בן הזוג שלי בהפרש גילאים הגדול ממני ב7 שנים. בתחילת הקשר הכל היה יפה וורוד לילדה בת 16, התנתקתי מהעולם וחשבתי שהוא אהבת חיי היחידה. חיי הילדות שלי הצטמצמו, התחלתי להזניח את חבריי ולאט לאט נשארנו רק אני והוא. בהתחלה בילנו דיי הרבה, אבל גם זה התחיל לדעוך. המשפחה אף פעם לא תמכה בקשר הזה כי יש לחבן הזוג שלי עבר פלילי וחיים לא פשוטים. במהלך הקשר הוא ניסה להשתנות. ישב פעמיים בבית סוהר, ולאחר הפעם האחרונה החליט שהוא באמת משתנה וכך היה: הוא החל ללמוד ולהשתנות. אך תמיד אני מרגישה שכל מה שהוא עושה זה לא מספיק לי. בזמן האחרון (במשך כשנה) אני רבה איתו המון, לא נמשכת אליו, אין לי סבלנות אליו וחושבת שאני כבר לא אוהבת אותו. הוא הראשון שלי בהכל ולכן אני מפחדת לאבד אותו.. בן אדם שמכיר אותי הכי טוב מכולם, ושאינה אותי אהבת אמת ומוחלטת מצידו, מוכן להקים איתי משפחה ורוצה שאהיה אישתו, אבל אני מרגישה שאני לא מוכנה לזה איתו. אני חושבת שאם אמשיך איתו את מערכת היחסים, אני ארד ברמת החיים אליה אני רגילה, אני אהיה רוב הזמן בבית - כי זה מה שהוא אוהב, ואצטרך לעבוד קשה בחיים. מפריע לי מאוד שהמשפחה לא תומכת וכל הזמן מעירה הערות רעות כלפיו- פעם זה לא היה מפריע לי. מפריע לי כמעט כל דבר בו ובמה שהוא עושה- פעם לא היה מפריע לי. מטריף אותי שאני עובדת וקורעת את עצמי ב2 עבודות, לומדת ומתפרנסת לבד ותמיד שואפת לגבוה ביותר והוא לא!! הוא פשוט לא עובד, אין לו מוסר עבודה, הוא לא אוהב לעבוד, הוא אוהב כסף קל וקומבינות.. הוא הולך ללמוד אבל מי יודע אם יסיים את הלימודים ויהיה בו רצון לעבוד?? הוא לא אוהב לצאת, אין לנו הרבה חברים אבל גם עם החברים שיש אנחנו לא ממש יוצאים.. ואם יוצאים זה משהו קטן ומעפן כמו סרט או סודוך. הוא לא משקיע בי, אבל אוהב אותי אהבת אמת ומוכן לעשות הכל למעני. בעניין הבילויים זה מאוד מפריע לי וכבר דיברנו על זה כמה פעמים, אבל זה לא ממש השתנה.. זה פשוט טבע של בן אדם- הוא אדם שאוהב להיות יותר בבית ולי זה מאןד קשה להסתגר. אני מרגישה שלא ראיתי הרבה ויש לי עוד עולם שלם שמחכה לי. אני מפחדת שהתרגלתי אליו והוא הפך לי להרגל ולא לאהובי. קשה לי להאמין בזה שאני אומרת לו אני אוהבת אותך, אבל אני מכריחה את עצמי להאמין בזה כי אני פוחדת לאבד את אהבת חיי הראשונה. אני אובדת עצות.. מצד אחד אני רוצה להאמין שזה יצליח ביננו ושהוא באמת ישתקם בחיים שלו, אבל מצד שני כל הזמן אני זו שצריכה להרים אותו לתמוך בו , אני מרגישה שאם לא אני, הוא לא היה עושה את הדברים האלו למען עצמו והוא גם הרבה פעמים אמר את זה, הוא הרבה פעמים נכנס לדכאון בנוגע לחיים שלו ולי קשה להכיל את זה נפשית ואני כל הזמן מורידה אותו במקום להעלות. אני כן בטוחה שהוא יהיה האבא הכי טוב בעולם, אבל חושבת שהחיים שלנו ביחד יהיו לי קשים. קשה לי לקבל את ההחלטה הנכונה, במיוחד עקב כך שאני בן אדם מאוד לא החלטתי. נקודה נוספת היא שיש לו התפרצויות זעם מפחידות שיכולות להגיע לקללות גבות מאוד ומצב מאוד לא נעים , זה קרה פעמיים והוא הבטיח לשנות את זה, אבל אני פוחדת שזה יגיע שוב. לסיכום: הכי מפחיד אותי שאני לא יודעת אם אני באמת אוהבת אותו או שזה כבר הפך להרגל ואני פשוט פוחדת להמשיך בחיים שלי לאחר 8 שנים. אשמח לעצה שתכווין אותי להמשך הדרך. תודה מראש.