אהבה ורטואלית או נישואין בלי אושר??

מיואשת יקרה, גם אני מצטרפת לבקשתך, ומזמינה את מבקרי הפורום להגיב על התלבטותך.

אני אתך . עדיף שיהיה מאהב סודי ווירטואלי כדי לשמר את הזוגיות.
אני נשואה קצת פחות ממך באהבה גדולה לבעלי. אבל איכשהו עם השנים שלנו ביחד, חוק השיגרה הפך לשיגרע. המגע המוכר והטוב, הריח האהוב, הליחשושים המתוקים - הכל הפך מוכר וידוע ופחות מרגש והדימיון נרדם. חשבנו יחד איך לרגש ולהתרגש, איך לגוון וללבות.... ובלי משים, נכנסתי לצ'טים והתרגשתי עם מאהבים אנונימיים מבלי להחשף. זה גרם לי לריגושים אדירים, הפכתי למחוזרת ומלאת שמחה והגעתי למיטה עם בעלי עם חידושים וריענונים והדימיון והפנטזיות חזרו להציף ולרגש, כמו גם החלפת החוויות והרשמים מהשיחות. אני מגרה אותו ומתגרה ומספרת לו על שיחה מדהימה והגשמת פנטזיה באמצעות הדימיון תוך כדי אוננות. מעולם לא נפגשתי עם מי מהם ולא אפגש - כך ברור לי ולבעלי. נמשיך כל עוד זה עושה לנו טוב. אני סומכת עליו שגם הוא משאיר את המעשה עצמו לי בלבד והמיניות שלנו מתפרצת וחוזרת לקדמותה וכל לילה חוזר להיות חגיגה כמו בירח הדבש. לדעתי - כל חוויה. כל מה שיכול לגוון ולרגש ולהחזיר את ההתרגשות למיטה החוקית ולאהבה מבית - טוב לנו ובתנאי שלא הורס או פוגע בבן הזוג

חושב כמוך,
דווקא שיחה מעניינת יכולה לשפר את סוף השבוע, לא?

חשובה לי מאוד גם דעתך כיועצת ומטפלת
אשמח לתגובה ותודה מראש

לצערי, אין לי תשובה "חדה", חותכת.

נראה לי שהתאהבות וירטואלית היא כמו להתאהב בעצמך! כי אנחנו מקרינים על האהוב המיסתורי את כל הכמיהה שלנו לאהבה, ומכיוון שזה לא ממומש - הפנטזיה ממשיכה לחגוג והנגיעה הקטנה במציאות של מישהו אחר, שמגיב לנו באמת, יוצרת ריגוש לאורך זמן רב.
אז לכאורה, אין רע בכך. כי כאשר אני אוהבת את עצמי, וטוב לי עם עצמי, האפשרות להרעיף אהבה על סביבותי גוברת, וזה מסביר את מה שכתב במכתבך, שבתקופה שיש לך מאהב וירטואלי, את מלאה באהבה גם אל בעלך. זה בגלל שהאהבה ממלאת את המצברים שלנו, ואנחנו מאירים כמו פנס שהחליפו לו את הבטריות...
איפה כאן הבעייה?
הבעייה בעיני היא שאנחנו נמנעים מלהקרין את הכמיהה שקיימת בנו כלפי בן הזוג שלנו, ומשהו מתייבש שם. ככל שאנחנו נהנים ומתרגשים יותר עם האהוב הוירטואלי, כך האפשרות לעשות משהו שונה ומסעיר ומרגש עם בן הזוג נראית לנו יותר קלושה, בהשוואה למה שקורה בוירטואליה. ואנחנו הולכים ומסתגרים עם הסודות שלנו ומפנים את האנרגיות הנפלאות הללו לשם.
אם אפשר למצוא דרך, כמו שכותבת לנו מיריתי, לשתף את בן הזוג, לעודד גם אותו לפתח וירטואליה משלו , אז חלק מן הבעייה נפתר.
השאלה היא עד כמה אנחנו יכולים להפנות את היצירתיות והכמיהה הרגשית הזו לאהבה - לכיוון בן הזוג שלנו.
אני נזכרת בבלדה ישנה של דייויד ברוזה, על אהוב מסתורי ששלח פרחים לאשה נשואה פעם בשבוע, והיא התמלאה סקרנות וציפייה ופיתחה כל מיני פנטזיות מיהו המאהב המסתורי, וזה ממש מילא את עולמה. בסוף התברר שזה היה בעלה...