להשאר או לא למען הילדים

בגיל 40 פלוס עם שני ילדים קטנים וחיים די נוחים אני מוצא את עצמי במשבר זוגיות גדול. זוגתי מאשימה אותי שלא הייתי נוכח ברגעים קשים שעברו עליה (לא נכנס לזה לפרטי פרטים אבל חלק מהם בריאותיים וקשורים גם ללידה שלא צלחה לצערי) ובתוך זה גם אומרת שהרגתי את הזוגיות בינינו כי לא עשינו כלום ביחד מבחינת יציאות ובילויים משותפים, למרות שהיא ניסתה הרבה במשך השנים. "התייאשתי ממך" היא אמרה לי.

חלק גדול מזה נבע מתהליך הבשלה שלי שהיה בתוך הזוגיות וחלק אחר בגלל שוני בינינו - היא מאוד מוחצנת ואני מופנם יותר. בשנה האחרונה היו לנו הרבה מתחים ומריבות גם בגלל שיש פה תינוק בן קצת יותר משנה והלחץ בבית גדל.

אנחנו נמצאים בטיפול משותף, מנסים להגיע להבנה מה עושים אבל אני חי בתחושה שאני זה שנמצא תחת מתקפה, כאילו הכול לא בסדר רק בגללי. אני אוהב אותה מאוד אבל חסרה לי האינטימיות איתה והמגע והיא סגורה ולא מגיבה כי הכול אצלה קשור למצב הנפשי והדינמיקה המקולקלת בינינו.

משיחות איתה הבנתי שהיא במקום שאין לה כבר שום ציפיות או דרישות ממני וכל מה שחשוב לה זה לשמור על הבית למען הילדים. ובמקום הזה אני שואל את עצמי - האם אני צריך לשים את עצמי בשוליים, לוותר על זוגיות, סקס ואינטימיות רק כדי שלא לזעזע את הקרקע תחת הרגליים של הילדים הקטנים. האם בעצם לוותר על עצמי למען המטרה הגדולה? זה לא קל לחיות איתה תחת קורת גג משותפת ולקבל מבטים עויניים ומעין תחושה לא רצויה. כיאלו אני צריך להתחנן לשאריות של חום ומגע.