קשה לכתוב - זהירות, ארוך...

אחיו והוריו מתפלאים כל פעם מחדש בשיחות בינינו איך הסכמתי. איך הסכמתי לְמה? וכי יכולתי לא להסכים? וכי הוא שואל בכלל? השאלות שלו אינן שאלות בכלל אלא קביעת עובדות. כשזה מגיע לשלב השאלה - זו כבר המציאות גופא. אין לו חלום או פנטזיה שהוא לא הגשים בשנים האחרונות. לא תמיד הסכמתי עם הכל. לא תמיד חשבתי שכדאי לעזוב משהו בטוח או על אש קטנה כדי להגביר אותה או ללכת אל הספק. אבל תמיד, תמיד כשראיתי שדעתי לא נחשבת ולא משנה, תמיד המשכתי איתו הלאה, תמכתי בו, עודדתי בעת משבר או נפילה (מדומה או לא), שכנעתי שכדאי להתאזר בסבלנות אפילו שמראש הייתי סקפטית בעניין וכו' וכו'. למה מעולם לא זכיתי להתחשבות בדעותיי ובאמירותיי בעקבות מה שהיה נראה כהתייעצות? למה הוא בכלל מספר לי דברים ומביע אותם כאילו הוא מתייעץ כשלמעשה ההחלטה כבר בשלה לגמרי? ולמה אף פעם לא זכיתי למילת הוקרה? רק לומר לי שהצ'ולנט טעים זה לתת מחמאות או לשבח? תמיד אני שואלת את עצמי לאיזה צורך הוא משתף אותי בדברים שקורים איתו (בעבודה, כמובן). המסקנה שהגעתי אליה היא שהוא לא צריך אותי בתור בעלת דעה או מחשבה אלא בתור אוזניים בלבד. כאחת שיש לה דעות טובות ונכונות שהרבה נהנים ממני עצה ותושייה, המעמד הזה שהוא נותן לי משפיל אותי כל פעם מחדש. הסכנתי אליו, יחסית. אבל עדיין כואב לי כל פעם שאני מכניסה כמה דברים שחשובים לי, ואני ממש מרגישה שהוא שומע בסבלנות רק כי הוא מחכה שאסיים כדי שהוא יוכל להתחיל לדבר ולספר בעצמו. התחושה הזו של ההשפלה ושל הזלזול אינה נעלמת אלא היא נדחפת עמוק יותר ויותר ומעליה ההר הולך ומתגבה. לרעה. לימדתי את עצמי לשתוק. פשוט לשתוק. המילים שלי לא שוות כלום. הדעות שלי נרמסות ומושפלות שוב ושוב, ואני ואישיותי מזולזלות לגמרי. איך לא מפריע לו שהוא רואה שאני רק מגיבה לדברים שלו ולא מנסה לשתף אותו גם בדברים שלי? האם הוא לא שם לב בכלל מרוב שהוא עסוק בעצמו ובו? איך אדם שנשוי כל כך הרבה שנים, שיש לו ברוך ה' הרבה ילדים ושיש לו המון חברים שנהנים ממנו יכול לחשוב כך? האם ייתכן שאת חבריו הוא שומע ולא מגזים בדיבוריו שלו עמם ורק איתי הוא מתנהג אחרת לגמרי? יכול להיות שלא מפריע לו שאת הדברים הפנימיים שלי, שהייתי בכיף ובאהבה חולקת איתו, אני מתחילה לחלוק עם חברותיי, אלו שעומדות לימיני, מעריכות אותי, מכבדות אותי ואוהבות אותי מאד, שאני חשובה להן מאד מאד? מה השתנה בי או בו במהלך השנים שגרם לשינוי כל כך גדול בקשר בינינו? האם לא הגיע הזמן לעשות משהו כדי להפסיק את העליות והירידות האלו בשיחות בינינו ולהיכנס כל הזמן אל אותם בורות? אני ממש לא מעוניינת להיכנס לבורות האלו שוב ושוב במחזוריות כמעט קבועה. אני רוצה למצוא דרך אחרת, לעקוף או לעבור במקום אחר לגמרי, אבל אני מרגישה שהוא כל הזמן סוחב אותי לשם ואני חסרת אונים.

אחיו והוריו מתפלאים כל פעם מחדש בשיחות בינינו איך הסכמתי. איך הסכמתי לְמה? וכי יכולתי לא להסכים? וכי הוא שואל בכלל? השאלות שלו אינן שאלות בכלל אלא קביעת עובדות. כשזה מגיע לשלב השאלה - זו כבר המציאות גופא. אין לו חלום או פנטזיה שהוא לא הגשים בשנים האחרונות. לא תמיד הסכמתי עם הכל. לא תמיד חשבתי שכדאי לעזוב משהו בטוח או על אש קטנה כדי להגביר אותה או ללכת אל הספק. אבל תמיד, תמיד כשראיתי שדעתי לא נחשבת ולא משנה, תמיד המשכתי איתו הלאה, תמכתי בו, עודדתי בעת משבר או נפילה (מדומה או לא), שכנעתי שכדאי להתאזר בסבלנות אפילו שמראש הייתי סקפטית בעניין וכו' וכו'. למה מעולם לא זכיתי להתחשבות בדעותיי ובאמירותיי בעקבות מה שהיה נראה כהתייעצות? למה הוא בכלל מספר לי דברים ומביע אותם כאילו הוא מתייעץ כשלמעשה ההחלטה כבר בשלה לגמרי? ולמה אף פעם לא זכיתי למילת הוקרה? רק לומר לי שהצ'ולנט טעים זה לתת מחמאות או לשבח? תמיד אני שואלת את עצמי לאיזה צורך הוא משתף אותי בדברים שקורים איתו (בעבודה, כמובן). המסקנה שהגעתי אליה היא שהוא לא צריך אותי בתור בעלת דעה או מחשבה אלא בתור אוזניים בלבד. כאחת שיש לה דעות טובות ונכונות שהרבה נהנים ממני עצה ותושייה, המעמד הזה שהוא נותן לי משפיל אותי כל פעם מחדש. הסכנתי אליו, יחסית. אבל עדיין כואב לי כל פעם שאני מכניסה כמה דברים שחשובים לי, ואני ממש מרגישה שהוא שומע בסבלנות רק כי הוא מחכה שאסיים כדי שהוא יוכל להתחיל לדבר ולספר בעצמו. התחושה הזו של ההשפלה ושל הזלזול אינה נעלמת אלא היא נדחפת עמוק יותר ויותר ומעליה ההר הולך ומתגבה. לרעה. לימדתי את עצמי לשתוק. פשוט לשתוק. המילים שלי לא שוות כלום. הדעות שלי נרמסות ומושפלות שוב ושוב, ואני ואישיותי מזולזלות לגמרי. איך לא מפריע לו שהוא רואה שאני רק מגיבה לדברים שלו ולא מנסה לשתף אותו גם בדברים שלי? האם הוא לא שם לב בכלל מרוב שהוא עסוק בעצמו ובו? איך אדם שנשוי כל כך הרבה שנים, שיש לו ברוך ה' הרבה ילדים ושיש לו המון חברים שנהנים ממנו יכול לחשוב כך? האם ייתכן שאת חבריו הוא שומע ולא מגזים בדיבוריו שלו עמם ורק איתי הוא מתנהג אחרת לגמרי? יכול להיות שלא מפריע לו שאת הדברים הפנימיים שלי, שהייתי בכיף ובאהבה חולקת איתו, אני מתחילה לחלוק עם חברותיי, אלו שעומדות לימיני, מעריכות אותי, מכבדות אותי ואוהבות אותי מאד, שאני חשובה להן מאד מאד? מה השתנה בי או בו במהלך השנים שגרם לשינוי כל כך גדול בקשר בינינו? האם לא הגיע הזמן לעשות משהו כדי להפסיק את העליות והירידות האלו בשיחות בינינו ולהיכנס כל הזמן אל אותם בורות? אני ממש לא מעוניינת להיכנס לבורות האלו שוב ושוב במחזוריות כמעט קבועה. אני רוצה למצוא דרך אחרת, לעקוף או לעבור במקום אחר לגמרי, אבל אני מרגישה שהוא כל הזמן סוחב אותי לשם ואני חסרת אונים.

מה לעשות? להעמיד אולטימטום חד משמעי על הטיפול הזוגי? ואם הוא ימשיך לסרב - ללכת באמת עד הסוף ולעזוב הכל?! אני לא חושבת שזה שווה, אבל אני לא לבד בעניין. לצערי אולי. ולאיזה בית אני הולכת להביא עכשיו את התינוק/ת הזה? לאיזה קשר זוגי? איזה סוף היריון יהיה לו/ה ואיזו איכות הנקה עם כל הכעסים והבכיות והעלבונות האלו? אני מפחדת שבגלל כל זה אני אכנס לדיכאון לידה רציני מאין כמוהו. זה בנוסף לפחד שיש לי מהלידה עצמה בגילי ובכוחותי העלובים (עכשיו מתווסף גם כוח נפשי שאין לי!), והוא, במקום לתמוך בי עכשיו, להקל עליי ככל שרק ניתן ולהרגיע אותי, מוסיף חטא על פשע כל פעם מחדש. איך פותרים את השאלות האלו? מי יכול לענות לי לשאלות האלו? איך יוצאים מהפלונטר הזה, והאם אפשר לעשות זאת לבד למרות שאנחנו זוג? אנחנו אמורים לחגוג מחרתיים עשרים שנות נישואין. האם נחגוג אותם בדרך לרבנות? אלוקים, תן לי כח. תן לי כח. אני ממוטטת. תודה למי שהגיע עד הלום ויכול לעזור.

ברי היקרה, יש לי בקשה: נסי לתמצת את הודעות שלך עכשו להודעה אחת מרוכזת, שבה תכתבי את העיקר. ממש קשה לי לקרוא את כל מה שכתבת. רצוי גם להפריד קצת לפיסקאות כדי שהקריאה תהיה קלה יותר. סלחי לי על הקושי - אני ממש רוצה לעזור.