מיואש מהחיים לצד האישה שאני לא אוהב

אנחנו זוג דתיים שגם גרים במושב דתי ויש לנו 4 ילדים.
אני נשוי כבר 20 שנה לאישה שלא ממש אהבתי עם פרפרים מהיום הראשון שלנו כזוג חברים. ניסיתי להפרד ממנה לאורך החברות אך כל פעם היא בכתה וחזרנו זה לזו עד שהרגשתי מחוייב להתחתן איתי. מפה לשם עברו 20 שנה..
ארבעה פעמים שכבנו בטוח כי יש ילדים. לדעתי מיום החתונה שבו שנינו שכבנו לראשונה, תדירות המיו שלנו הייתה אחת לחודש בעשר השנים הראשונות ובעשר השנים האחרונות אחת לחודשיים.
היא לא מושכת אותי ולא דואגת לטיפוחה כמו שהייתי רוצה. והיא אף מביכה אותי בהשמנה שלה.
היא מאשימה את עומס העבודה שלה ואת הטיפול בילדים. תירוצים כמובן וכן אני נראה מעולה..
יש לנו תמיד ריבים קטנים בבית מאז ומעולם..
אני אומלל מהיום הראשון אך אומר שאולי זה בגלל שיש לי עיניים גדולות. לפני חמש שנים ניהלתי רומן קצרצר וזכיתי לאהוב. עצרתי אותו כי למאהבת הגיע בית חם ומשפחה ולא נבלה כמוני.
הסיבה שאני לא התגרשתי עד כה זה בגלל המושב הדתי וכיצד הילדים יתקבלו. החשש שהיא תראה אותי כבורח מאחריות משותפת ומשאיר אותה לבד. גם מבחינה זוגית לא נראה לי שהיא תרצה שגבר זר יפלוש לנו לבית ואני גם לא מצליח לדמיין שמישהו יהיה מעוניין בה. כמו כן מבחינתה הדת ושלום הבית זה הדבר הראשון שחשוב לה ולכן גם כשאני סתם מזכיר את המילה גירושים היא צועקת עלי..
בנתיים אני מקווה שאחד מאיתנו ימות מהר...אפילו אני.
האם לסתום את הפה, לסגור את העיניים ולכבות את הלב? ולחזור לבית גדול במושב עם נחלה גדולה לראות את הילדים גדלים ולהקפיץ אותם פה ושם לחוגים?
או להגיד לה את האמת או לפחות חלק שאני מזמן כבר לא מרגיש דבר אליה ושאנחנו שותפים לבית ושאני רוצה לעזוב... קחי את הכסף. קחי הכל רק תני לי שקט..
מה דעתך.?
אגב אני בן 45 והיא 43..
אולי בגיל 60 זה יעבור לי ?