מבוי סתום

שלום, אני נשואה כ10 שנים. הכלליות, אני יכולה להגדיר שבן זוגי הוא אב טוב, חבר נאמן ואיש משפחה מסור שטובת בני הבית היא מעל הכל. הבעיה העיקרית הנה עם קיומן של התפרצויות זעם שבאות לידי ביטוי באלימות מילולית ולעיתים רחוקות גם פיזית ( דחיפה, לפיתה, זריקת חפץ). מעולם לא האמנתי שאוכל להגיע לסיטואציות מהסוג הזה בקשר האישי שלי. תמיד החשבתי את עצמי כבעלת איטואיציות מפותחות ואינטלגנציה שהנה מעל הממוצע. מה גם שכל חיי הייתי מחוזרת וחונכתי להאמין שסיפורים וסצנות מהסוג שעוברים עלי בבית קיימים בסדרות טלויזיה או אצל לכל היותר אצל שכנים. מקור לכעס בא בשילוב עם ביקרותיות על העשיה שלי בבית או על ההתנהלות הכספית שלי. חשוב לציין כי אני אקדמאית בעלת תואר שני שעובדת לפרנסתי מהיום הראשון לנישואינו. זאת ועוד בתקופות בהן בעלי היה בין עבודות אני זו ששימשתי כתשתית לבטחון הכלכלי של המשפחה. בני המשפחה המוחרבת נמצאים בסוד העניין , משום שחשץי שזה הוא עול גדול מידי לשאת את המצב לבד וגם משום שאני חוששת לילדיינו ( 3 ו8) אשר נוכחים בכל. אני חסרת אונים... אני בטוחה שהוא מודע לכך שההתנהגות שלו בעייתית והוא אף מגדיר עצמו כחם מזג. אך לדעתי מדובר באובבסיביות אשר מחייבת טיפול- דבר שהוא אינו מוכן שלמוע עליו ובתגובה להצעה או לדרישה מאשים אותי ואת חסרונותי במצב הקיים. האם יש פתרון לסיטאציה מסוג זה או שמה לא נשארת ברירה מלבד פירוק החבילה. תודה וחתימה טובה JUL