נשואה בסה"כ 7 חודשים

יפית היקרה, ראשית, אני שמחה שאת פונה לעזרה בשלב כה מוקדם. הדאגה שלך מוצדקת. אתם נכנסתם בזוגיות שלכם למערכת תפקידים שבה הוא הילד המורד, שמרשה לעצמו לעשות שטויות, לא לוקח את עצמו ברצינות, ו"זוכה" לשטיפות ממך.
את לקחת על עצמך, בעיקר מאז הנישואין, את תפקיד האמא, ה"שוטרת", כמו שאת כתבת. את כועסת עליו, מאוכזבת ממנו, ביקורתית כלפיו.
עכשיו, שימי לב:
ככל שאת לוקחת על עצמך יותר את התפקיד הזה - כך הוא יישאר תקוע ולא יתבגר! כי כרגע חלק מהשטויות שהוא עושה הן בגלל הצורך שלו להתמרד כנגדך. את כותבת: "הוא טוען שאני יותר מידי קשה ורוצה לשלוט עליו". את טוענת שזה לא נכון, אבל כך הוא מרגיש, ומשהו בו מתמרד כנגד הביקורתיות שלך.
עליכם לעבור לפאזה אחרת, שבה הוא ייקח אחריות בלעדית על החיים שלו כבוגר. כרגע, בגלל הנטיות הילדותיות שלו את נטלת לידייך את המושכות ואת מנסה לשים לו גבולות. זה לא יעבוד, זה רק יחמיר את המצב! הוא צריך לשים לעצמו את הגבולות בכל התחומים, כי רק אז הוא יוכל לקבל החלטות בוגרות, כאשר יהיה לו ברור שאת לא מתערבת, לא עוזרת לו, לא מגנה אותו ולא מצילה אותו., לא מעמידה אותו במקום. האחריות לכל מעשה שלו - בילוי, עזיבת מקום עבודה, אי הבאת משכורת הביתה - היא עליו.
עליך לתת לו להתבגר ע"י שתפסיקי לבקר אותו. רצוי לערוך איתו שיחה קודם, כדי שהדברים יהיו ברורים. אני גם מציעה להתחיל את כל השינוי בעזרת ייעוץ מקצועי קצר מועד, כדי שהעקרונות עליהם כתבתי לך יהיו לו ברורים ומשמעותיים, כי אני בטוחה שאי שם זה מציק לו והוא לא מרוצה מתפקיד הילד שיש לו בחיים, והוא אינו מרוצה מעצמו, אלא שהוא נגרר לשם כי זה היה לו טבעי ונוח.
דבר נוסף שכדאי להבהיר: אתם טיפוסים שונים, והוא אף פעם לא יהיה כמוך, עליו למצוא את הדרך להתבגר שתתאים לאישיות שלו ולצרכים שלו, וזה ייקח זמן, וזה דורש ממך סבלנות ואמונה. אני מאמינה שאם נותנים מרחב של חופש אמיתי - כל אדם יכול לצמוח ולהתבגר ולקחת אחריות על החיים שלו.