ריבים

צ'ופ היקרה,
ראשית ברצוני להחמיא לך על יכולת הביטוי הרגישה והמדוייקת.
אולי יקל עליך אם תביני שאת בעיצומו של תהליך הבראה:
ממצב שבו כל ריב מאיים עלייך - כנראה בגלל שהוא מחזיר אותך לילדות ולתחושות קשות של חוסר אונים (כי הריב נעשה אז ע"י הורייך, ולא היתה לך כל שליטה על המצב) - את כותבת שאת הולכת ונחשפת מול בן זוגך, ויחד עם החשיפה את נעשית רגישה יותר. נתת לעצמך להתקרב למישהו, לבטוח בו, להיחשף מולו, אבל בכל ריב שלכם את מגיבה עדיין מתוך "הילדה" המפוחדת וה"משותקת", ואת מרגישה שאינך יכולה להמתודד עם מצב כה מאיים, ויש לך רצון רק לברוח כדי לא להיות חשופה לכך שוב.
כדי להקל עלייך, קחי קצת ייעוץ מאיש מקצוע, שיאפשר לך לתפוס מרחק רגשי ולגייס לעזרתך את היכולות השכליות של האישה הבוגרת שישנן בך, על מנת להמציא אפשרויות חדשות איך להתמודד עם הריב העכשווי. כי "הילדה הקטנה והמפוחדת" לא מצליחה להמציא דרכים אפקטיביות, היא מוצפת בתחושת חוסר האונים...
את יכולה רק לשמוח על כך שבן זוגך הוא בעל גישה יותר בריאה לריבים, ו"לנצל" את גישתו לתרגל מולו אפשרויות שונות של מה עושים בעת הריב.

הייתי תקופה בטיפול ואני מודעת למסרים השגויים שקיבלתי בילדות שלי..מסר שלפעמים גם רבים וזה לא סוף העולם. אני בנאדם שרוב הזמן בשליטה. אני מאוד מודעת לעצמי. וזגיות זה דבר לא פשוט בשבילי . בחרתי לי כל חיי לחיות עם אנשים שחיים במקביל לי . חייתי הרבה שנים עם בנאדם שלא היה לי אפילו ריב אחד איתו כי חיינו בשני קווים מקבילים. היה נוח לי לחיות ככה. עד שהבנתי שככה לא חיים. אחרי שנפרדנו הייתי שלוש שנים לבד והיה לי כייף רוב הזמן ,כי לא הייתי צריכה לעבוד קשה, לא הייתי צריכה להתפשר בשביל אף אחד ולא להתמודד עם כלום.אבל גם אלו לא ממש החיים האמיתיים וכדי לעלות על דרך יותר בריאה לקשרים הלכתי לטיפול...ובאמת קיבלתי את מה שביקשתי: גבר מקסים, רגיש ומפנק.
בדומה לי, בשנים האחרונות היה בורח מהתמודדויות עם קשרים. הוא מוכן להתמודד עם הקשר שלנו ובאמת טוב לו.
לי הרבה פעמים קשה עם עצמי. אני רוב הזמן עובדת עם הראש ולא עם הרגש ומדי פעם תוקפים אותי משבריי רגישויות שמצפים אותי בפחדים- אחרי יום או יומיים אני אוספת את עצמי וחוזרת למוטב אבל הימים הקשים האלו מורידים אותי כל כך למטה שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה. אני תמיד מרגישה שלא אוהבים אותי מספיק - אני פשוט בימי רחמים עצמיים. מה שבחיים לא היה לי קורה לפני שהייתי איתו. בכלל לא הייתי נותנת לרגש להשתלט עליי. נראה לי שהרגש התעצם אצלי אחרי שהפסקתי לקחת גלולות, אחרי 11 שנה, כאילו חומה שלמה נפרצה. רגש?? בכלל לא היה חלק ממני.....מה עושים?
המשברים האלה שאני נכנסת אליהם , מצד אחד עושים לי הרגשה רעה כי אני מגיעה לתחתית של עצמי ומצד שני הם טובים לי (עד כמה שזה נמצחיק להגיד...) כי הם פשוט שוברים לי את השיגרה והם גורמים לי להעריך יותר את הבנאדם שחי איתי. מוזר לא?............