ללכת עם הראש או עם הלב?

תותי יקרה, הדילמה שלך מאוד מובנת. את כמהה לחוש תחושות של פרפרים בבטן כלפי בן זוגך ואין לך את זה איתו. יש לי שאלה: האם אי פעם הרגשת כך כלפיו, בתחילת הקשר? כי רוב הקשרים שלנו מתחילים כך ועוברים לפאזה השנייה אותה את מתארת שכבר יש לך איתו, שאני קוראת לה אהבה להבדיל מהתאהבות. הבחיני נא שאת מייחלת להתאהבות סוחפת ומטריפת חושים, ועלייך לדעת שכמעט תמיד התחושות הללו נעלמות ואז או שמערכת היחסים מתקדמת לשלב האהבה, או שיש אכזבה כאשר מתחילים להכיר את בן הזוג, כי הסינוור נגמר ומתחילים לגלות מי הוא באמת, ולרוב זה לא כל כך נוצץ...
חפשי קצת חומר באינטרנט על ההבדל בין התאהבות לאהבה, ונסי להפיק מכך תועלת. ד"ר ירון זיו כתב על כך מאמר טוב ושווה לך לקרוא אותו. (לצערי אינני מצליחה לרשום לך את זה כלינק, אז חפשי בגוגל לפי הכותרת + ירון זיו ומייד תמצאי זאת.)

אף פעם לא הרגשתי כך איתו, אני לא יודעת אולי אני לא בנויה לאהוב באמת... עוד מה שמפריע לי בקשר חוץ מהרצון העז לאהבה, הוא שאנחנו שני אנשים שונים מאוד, דבר שבד"כ מועיל למערכות יחסים, אבל עכשיו כשאני מרגישה שנגמר לי הזמן להתלבט,אני מבינה שיהיה לי נורא קשה לקיים ככה חיים זוגיים, אני שאפתנית מבחינת השכלה ,מבחינה מקצועית וכל בחינה שהיא כשאני רואה משהו שאני רוצה להשיג אני יגיע לשם,והוא מסתפק במצב הקיים לא שואף לא חותר... אני שמה לב לפרטים הקטנים, ומבחינתו הם בכלל לא קיימים...שזה מחרפן אותי....ואני לא יודעת אם זה בסדר מבחינתי להרגיש ככה אבל אני רוצה מישהו שישתווה לי ברמה האינטלקטואלית, לא שאני מחשיבה את עצמי ,אבל רוצה מישהו משכיל יותר... כל אלו הן תחושות שבאות והולכות במשך ה-4 שנים שאנו יחד,והוא גם מודע להם,ואני יודעת שקשר צריך להיבנות על שותפות ותקשורת טובה,שאת זה כן יש לנו, וזו גם הסיבה שחזרתי בי תמיד כשנפרדנו,כי אני יודעת שכן יש שם משהו טוב... ולכן היום אני מרגישה שאם אני עושה צעד (לכאן או לשם)אין לי דרך חזרה,אני לא יכולה להתלבט יותר...ואני מנסה לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר עבורי. אז האם כדאי לי לקחת את הסיכון של לזרוק מערכת יחסים טובה עבור הסיכוי למשהו טוב יותר,אולי אפילו אהבה?

תותי, לאור מה שאת מוסיפה, דעתי מתחדדת יותר. יש לי הרגשה שאת הלכת על המוכר והנוח, ושתחושת ההחמצה תלווה אותך לאורך הזמן. אם את צריכה להחליט עכשו על חתונה ומחוייבות, נראה לי שלא יהי נכון מצידך להיכנס כך למחוייבות, מבלי שאפילו היית מאוהבת בו אי פעם, כך לוותר על אהבה?! אילו זה לא היה "מנהל" אותך עד כדי כך לא הייתי חושבת כך, אבל גם לכמוה לאהבה, וגם לראות אותו באור כזה - סוג של החמצה והשלמה עם תכונות שלאורך חיים שלמים מאוד יפריעו לך. אינני מבינה למה עלייך להתפשר? מה בוער לך? התחלתם את היחסים כאשר היית בת עשרים, ילדונת, ואחרי ארבע שנים, אם את לא ממש רואה בו בן זוג שאת יכולה להעריך - מבחינת אופי, מוטיבציה, אינטלקט - חפשי מישהו שיתאים לך יותר ושתתאהבי בו. אני מאחלת לך את זה, ואינני חושבת שיש בך פגם כזה שאינך מסוגלת להתאהב. זה פגם מאוד נדיר...אני חושבת שאת חסומה מסיבה כלשהי, ואולי כדאי שתיגשי קצת לייעוץ ותחקרי את עצמך, קצת מודעות והיכרות עצמית יכולה לעזור הרבה.