האיש שלי כל הזמן דואג

שלום לך,
ממה שאת מתארת יש לבעלך סוג של כובד ראש, רצינות, ואולי חרדה גבוהה, וכן חוסר שמחת חיים וקלילות. אני יכולה להבין שלא כיף לחיות כך לצידו.
מה ניסית כבר לעשות עם זה?
כי אם אפשר היה להמליץ לו לעבור טיפול נפשי, או ללכת לסדנה להתפתחות אישית - זה המקום להתנסות בלחיות אחרת ממה שאתה רגיל ולימדת את עצמך לשרוד כל החיים. אני מנחשת שהוא דומה בתכונות הכבדות הללו לאחד מהוריו, האם זה כך? זה מה שהוא למד, וכדי להיות במגע עם חלקים אחרים באישיותו שכרגע לא באים לידי ביטוי - עליו לעבור תהליך של שינוי. אבל זה דווקא לא יבוא אם את תתלונני על כך. זה עלול להדאיג אותו אפילו עוד יותר.
אבל אם לא תצליחי עם הכיוונים הנ"ל, אולי עם הזמן, עם השנים, ללא נדנוד מצידך - משהו ידבוק בו ממך, אם תתמידי להזמין אותו לעשות דברים שטותניקים, אבל - תביאי בחשבון שהוא יכול וזו זכותו לסרב לך. אל תתחשבני איתו, אל תכעסי עליו. כרגע זה רחוק ממנו ומוזר לו כי זה אנטיתיזה למה שהוא רגיל. נסי לרתום אותו ברוח טובה, בכיף, לעשות איתך דברים שאת אוהבת, וקבלי בסבלנות שייקח לו זמן עד שירשה לעצמו להיות יותר קליל. וכל פעם שתראי בו משהו טיפה עליז או קליל - תני לו לראות כמה זה משמח אותך.

היי דורית, תודה על התגובה והמילים המנחמות... כן הוא היה בטיפול אצל פסיכיאטר שטען כי הוא שופט את עצמו בחומרה רבה מידי, הוא הסכים אך לעזור זה לא עזר...הוא מאוד רציונלי ומודע.. אנחנו עושים יחד דברים כייפים ושטותניקים אחרת בטוח לא הייתי שורדת תקופה כה ארוכה של זוגיות אבל תמיד כשיש כבר אור בבית מגיע משהו, והוא לא חייב להיות משהו רציני או גדול או באמת חשוב והרה גורל, שמפיל אותו שוב למרה השחורה... את יודעת לאורך השנים אמרתי גם אני שאולי ועם הזמן יבוא השינוי אבל השנים עברו ועכשיו כשאנחנו אוטוטו מביאים נפש קטנה לעולם התחלתי אני לדאוג שאולי לעולם הוא לא יחדל... אני חייבת לציין שאני לא טיפוס מנדנד או מציק ואני לא מעירה לו על כך אני משתדלת לשים מוסיקה/לצאת/להזמין חברים/להביא סרט או כל דבר אחר שימלא את הזמן במשהו אחר שהוא לא דאגות... בשיחות המעטות שיש לנו על הנושא אני תמיד אומרת שכשהוא מרגיש שהדאגה משתלטת עליו שפשוט יבוא ויחבק אותי...אני לא "חופרת" כשהוא לא רוצה לדבר אבל אני שם והוא יודע את זה בכל זמן שכן.. יש בינינו זוגיות באמת בריאה ופתוחה ומתקשרת אבל... דורית אני ממש אובדת עצות...אנחנו זוג משכיל שעובד למחייתו, לא חסר לנו דבר חומרי ושנינו אנשים צנועים אבל הדאגה/החרדה הקיומית מבעבעת בכל פינה בבית ולא הוא לא בא מבית קשה יום נהפוכו...כך שאני ממש לא מצליחה שכלתנית להבין מאיפה החרדה הזו צמחה..
אני אשמח לרעיונותייך איך לגרום לו להשתחרר... פשוט להשתחרר..
תודה!

inbag היקרה,
זה נראה שאת מתנהגת נכון, והדאגה שלך לגבי השנים הבאות היא מבוססת, אוסיף גם שאם אין טיפול נכון התופעות עלולות להחמיר. האם הומלץ לו ע"י הפסיכיאטר לקחת תרופה כלשהי? יש תרופות "קלות" שכעבור כמה שבועות ממש משנות את החומרה והכבדות הזאת.
מכיוון שמדובר בבעיות נפשיות אישיות - אולי כדאי לפנות לייעוץ של פסיכולוג קליני או לפני כן לפורומים של פסיכולוגיה ולאו דווקא זוגיות.

רציתי לפני הכל לומר תודה שכן עד עכשיו לא מצאתי את הפינה המתאימה להאיר/להעיר בה על הנושא, שמציק לי כבר די הרבה זמן ומצאתי כאן אוזן קשבת אכפתית ומקצועית... אכן הוצא לו סוג של כדורים אך הוא בחר בדרך ההתמודדות האישית בלעדיהם ואני חושבת שעצם המודעות והנכונות הם צעדים משמעותיים מאוד שאני מאוד מודה עליהם. אפעל בעצתך ואף אנסה לפנות לגורם מקצועי שלבטח יוכל לתת לי עזרה במציאת הכלים המתאימים לי כבת זוגו בדרכי ההתמודדות.
שוב תודה על האוזן הקשבת והעצה המקצועית והרכה.
אני.