תודה לך על תשובתך

התחתנתי עם בעלי מתוך פחד ולחץ שלעולם לא ירצו אותי אחרים חוץ ממנו. הסיבה ללחץ היא לא רציונאלית, תמיד חיזרו אחרי, הייתי יפה מעל לממוצע ותמיד משכתי מבטים, הבעיה התחילה בפחדים שלי, עשיתי כל מה שיכלתי בכדי להבריח אותם ממני (נדנדתי, רציתי יותר מידי, התקשרתי.....).
היו לי מספר מערכות יחסים לפני שהתחתנתי ואף אחת מהן לא עשתה אותי מאושרת, היו כאלה שהזרימו לי את האנדרנלין וזאת הייתה במחשבה לאחור תחושה טובה.
אני מגיעה מחברה שמלחיצה את בנותיה להתחתן מוקדם, ובגיל 23 כל חברותי הטובות היו כבר נשואות, אז האמנתי שיותר מכל אני רוצה להתחתן ולהולד ילדים, ואז פגשתי את בעלי.
הוא הבחור היחיד (חוץ מחבר הילדות שהיה לי) שרצה לראות אותי כל יום, לא היו משחקים, הכל היה ברור, היום אני יודעת שזה חלק מהאופי האנליטי שלו, הוא לא מחובר בכלל לצד הרגשי, איתו לא פחדתי מהנטישה האפשרית שלו, גם אז מאוד רציתי להתרחק מאימי, אז התחתנ.
בשנה הראשונה לנישואין גיליתי עד כמה אנחנו לא מתאימים (אני אוהבת הצגות, בילויים, ספרים, רומנטיקה, לדבר על תחושות ולנחתח התרחשויות והוא סולד מרגשנות אוהב טיולי מחנאות, לא מבין בשביל מה קיימת תרבות כלשהי מבחינתו זה בזבוז זמן, לא מעריך מקצועות בתחום ההומני בשבילו מי שלא למד באוניברסיטה מדעים מדויקים הוא לא חכם במיוחד)
לפעמים אני חושבת שאני יכולה להנות לבד מהדברים שאני אוהבת, כמו למשל לטוס לח"ול לבד (הוא לא מוכן לטוס לח"ול) אבל אז אני שומעת על כל הזוגות הרומנטיים שטסים ביחד וליבי נמחץ, אני רואה את כל הזוגות הנמרחים מאהבה שיש באזור מגורי (אנחנו חיים בקהילה סגורה) ואני חושבת שאולי אני מפסידה, ושכל הנישואין האלו היו טעות.
למרות מה שכתבתי אני מעריכה את בעלי, הוא מוכשר וחכם מאוד (בתחומי העיסוק שלו) אבל..............................

אני מקווה שלא שיעממתי אותך יותר מידי עם הסיפור הארוך שלי, נחמד לפתוח את הלב ולא להחשף
יעל