מודאגת ומאוכזבת

אני בחורה בת 25, ובן זוגי בגילי גם כן. אנחנו בקשר של מעל 3 שנים. הבעיה היא שמאז תחילת הקשר דבר לא השתנה אצלו, בזמן שאני התקדמתי והתפתחתי ואני משקיעה בנסיון לבנות את עתידי, לומדת באוניברסיטה, עובדת וכו'. הוא עדיין משלים בגרויות (בפעם השניה מפני שבפעם הראשונה שניסה לאחר הצבא הוא לא השקיע),הוא גם לא בטוח מה הוא רוצה לעשות בחייו עדיין, רק מדבר דיבורי סרק על כל מיני דברים שברור שלא יוכל לעשות אם לא ישקיע עכשיו וישב על התחת (מה שהוא לא עושה), ובנוסף, עד כמה שזה יישמע מצחיק,יש לו את תחביב רכיבת האופניים (לא מהסוג הרגיל,אלא מהסוג שבו קופצים במדרונות ונפצעים),וזה נורא נורא מפריע לי ומעצבן אותי,ואני לא מסוגלת להתגבר על זה.
אני חשה שהאופניים אמנם לא חשובים לו יותר ממני, אך הם חשובים לו יותר מכל דבר אחר. למשל, היום אני נשארתי בבית כדי לעשות שיעורים, והוא,במקום לשבת פעם אחת על התחת ולעשות שיעורים וללמוד קצת (למבחן שיש לו בעוד 3 ימים), העדיף ללכת לרכב על אופניים, והאופניים האלה מסמלים בעיני כל כך הרבה דברים רעים וסימן למה שהולך להיות לי בעתיד במידה ונתחתן: הם מסמלים בריחה מאחריות (במקום לשבת ללמוד למשל), הם מסמלים חוסר אחריות (עשיית שטויות וקפיצות טפשיות שכמעט בכל רכיבה שלהם מישהו נפצע), והבעיה הכי גדולה שלי היא שאני כבר לא מסוגלת להתשלט על הרגשות שלי, אני הגעתי למצב שאני פשוט שונאת את האופניים האלה,אבל זה התחביב שלו,ואני לא רוצה לקחת את התחביב שלו ממנו, וחס וחלילה לא להרוס לו אותו. אך אני לא רואה את עצמי חייה עם זה ועם כל מה שנלווה לזה באופן עמוק יותר. והוא יודע שקשה לי עם זה. אך אני לא מצפה שישנה את התחביב שלו בשבילי חס וחלילה. לאחרונה כל הרוע שבי יוצא ואני קרה אליו,ואני לא כזה בן אדםף בכלל לא,אבל אני כל כך עצבנית ומאוכזבת שהוא לא לוקח את עצמו בידיים (למרות שזה נראה כך על פני השטח,אבל אני יודעת שהוא לא באמת משקיע בכלום),ואני בדילמה נורא קשה ולא יודעת כיצד עלי להתנהג ומה לעשות. אני רוצה להיות נחמדה,תומכת וחביבה כמו שאני יודעת להיות,אבל אני פשוט לא מסוגלת. זה גורם לי להרגיש שאני התקדמתי קדימה ובאיזה שהוא מקום שהוא יהיה תקוע מאחורה. אין לי כיצד להוכיח לו זאת ואני גם לא רוצה להעליב אותו. אני לא רוצה לדבר כל הזמן על זה, כי זה כבר מתחיל להעכיר את האווירה, אבל מצד שני, לא בא לי אפילו לראות אותו כשאני מרגישה כך. הוא אוהב אותי מאוד ומבחינת האדם שהוא אני לא יכולה לבקש יותר טוב מזה, אך השאלה האם זה מספיק?? עובדה שעכשיו הוא בן אדם נפלא,אבל אני עדיין מרגישה מועקה בתוך הקשר הזה בעקבות הדילמה הזו...וכל הנפלא שבו לא עוזר לי להתגבר על הבעיה שלי עדיין.
מצטערת שרשמתי כל כך הרבה, אני פשוט במצוקה ענקית,ולא יכולה להמשיך להרגיש כך יותר. אני חייבת לעשות משהו. אני לא מחפשת להיפרד ממנו,אלא למצוא דרך להתמודד עם זה.

תודה ולילה טוב.