אישה אומללה ואישה אבודה

אסנת היקרה עד מאוד,
הכנסת אותנו לתוך שאלה מאוד מעניינת. ראשית, שני הביטויים - אומללה ואבודה - הרי שניהם אינם רצויים, אבל אולי חברותייךמתכוונות לכך שמעבר לכך שתהיי עצובה עם התרחקותם של ילדייך, את עלולה למצוא את עצמך נטולת "אג'נדה" בחיים. כאילו משימת חייך היתה לגדל אותם ולדאוג להם וכאשר משימה זו הושלמה - מה את הולכת לעשות עם עצמך? האם יש לך כיוון נוסף, עניין אחר? עיסוקים אחרים שימלאו אותך ויתנו לך משמעות והנאה וסיפוק בחיים? אולי הן, מן הצד רואות עד כמה השקעת את עצמך במשימה הזאת ונמנעת מלפתח בעצמך תחומי עניין אחרים, ואולי את לא רואה זאת בעצמך עד כדי כך. יציאתם של הילדים מן הבית עלולה לעורר בך לחץ פנימי.
דייויד שנארש, פסיכולוג אמריקאי שאני מאוד מחזיקה ממנו, מדבר על [a href=http://www.zugiut.net/?p=67 id=link]"זהות שאולה": [/a]כאשר אדם מגדיר את זהותו בהתאמה לאחרים, במקום מתוך תכונותיו וכישוריו ומטרותיו הוא. כל החיים הוא מוותר על פיתוח וצמיחה אישית למען מישהו או מישהם אחרים, ואלה הופכים להיות מאוד משמעותיים עבורו כי הם מגדירים את מי שהוא. זהותך כ"אמא" היא הדבר שמגדיר הכי הרבה את עצמך, ואם יטלו ממך את הפונקציה המרכזית הזאת - את עלולה להרגיש אבודה.
מה שזה אומר - זה לא סוף העולם...אם זה אפילו קצת ככה, את יכולה לראות בעזיבתם את הבית הזדמנות לעשות היכרות מחודשת עם מי שאת ולמצוא בהדרגה אילו דברים מעניינים אותך ומושכים אותך. הזהרי לא לשקוע לתוך האומללות. נראה שלך זה מופיע טבעי שתהיי אומללה, אבל תחשבי על כך שהאומללות הזאת מכסה על החשש מאבדן הזהות ומכך שלא תמצאי לעצמך משמעות עמוקה אחרת. אם את מודעת לכך - אז המפתח הוא להכיר את עצמך ולהעיז להכניס דברים חדשים לחיים שלך, דברים שנובעים מתוכך, שיגרמו לך עניין וסיפוק ואושר, כך שתעמדי על רגלייך את ותשחררי את צאצאייך לחיות את חייהם שלהם בלי לדאוג לך ולחשוב שאת אומללה. תני להם לעוף ותתחילי להתעופף גם את.

תחילה תודה על תגובתך המהירה. אך ברצוני להוסיף פרט חשוב, כי הם אומרים לי זאת בהקשר שהם מודעים לכך שאני סובלת מאד מאד מחסך מבעלי, ושום שיחה איתו לא עזרה וגם לייעוץ אינו מוכן ללכת, ולא מוכן לשנות את אופיו הקשוח והמר. הילדים הם שנתנו לי טעם לחיים, חישק לחיות, גיבוי, מהם קיבלתי כל השנים ועד היום פירגון וכוחות, ובזכותם אני מרגישה אישה שווה.וכד', אני פוחדת פחד מוות אילו חיים יהיו לי בלי יילדי, אני כבר מתארת לעצמי: ריקנות, שעמום, דיכאון, כי בעלי לא משקיע בי ב-90 אחוז, הוא לא ממלא את הצרכים שלי מה שכל אישה אמורה לקבל ואיני יכולה לעזבו מהמון סיבות, אני רק חושבת שכולם עוד מעט יצאו מהבית ארגיש כאילו זרקו אותי למדבר. אני בחרדה, הם פשוט ממלאים אותי ותמיד מילאו אותי מגיל אפס., אני מאד שונה מבעלי ועם השנים הפער מתעצם, אני טיפוס מאד מאד פתוח וחם (והמבין יבין). תודה על התייחסותך למכתבי.

אסנת, בוקר טוב לך,
מה שהוספת אכן מאוד משמעותי לחיים שלך – מערכת היחסים עם בעלך. אבל, יחד עם זאת, אני ארשה עכשו לעצמי להיות איתך ישירה ואפילו נוקבת, כדי לטלטל ולנער אותך קצת – הכל מתוך כוונה הכי טובה, אסנת.
שימי לב עד כמה את תולה ומייחסת את האושר שלך או את האומללות שלך לגורמים חיצוניים. מה כוונתי? את כותבת שהילדים נתנו לך טעם לחיים, חשק לחיות, כוחות, בזכותם את מרגישה אישה שווה. ואילו עכשו, כאשר הם לא יהיו, אז בגלל אופיו הקשוח והמר של בעלך – את צופה שחייך יתמלאו ריקנות, שעמום ודכאון.
או שאת משתמשת בביטוי "ארגיש שזרקו אותי למדבר". זרקו – כאילו את יצור סביל, שאחרים עושים בך כרצונם.
אם תהיי מוכנה לשקול שאת אחראית לחיים שלך מכאן ואילך, אף אחד אחר לא אחראי – אז אולי תתחילי להתנהג אחרת כלפי עצמך, לפרגן לעצמך, למצוא לעצמך עיסוקים שיעניינו אותך, שימלאו אותך. את כותבת שאת אישה חמה, פתוחה – חישבי מה מעניין אותך לעשות עוד בחיים, בלי קשר לבעלך או לילדים.
יקירתי, האחריות היא באמת עליך. הכל בידיים שלך. אל תפילי את התיק הזה על בעלך או להבדיל - את אושרך על הילדים כי גם עליהם זה נטל כבד – להתרחק ממך ולהרגיש שהם נוטשים אותך. גם אם תנסי להסתיר את פחדייך מהם – משהו בהם יקלוט זאת והם לא ירגישו את החופש "לעוף חופשי" ללא רגשי אשמה. אם הם יראו אותך נעמדת על רגלייך את – מוצאת לעצמך עיסוקים, מגשימה את עצמך – הם יהיו הרבה יותר רגועים וגאים בך.
הרבה נשים עשו את הסוויץ' הזה לאחר צאת הילדים מן הקן ומצאו והמציאו את עצמן מחדש.
אם את לא מצליחה לבדך – קחי ייעוץ או קחי קואוצ'ינג.
מה דעתך?

שלום רב. אך בכל זאת למה כוונת החברות שאומרות לי שהן חוששות שארגיש אבודה לאחר שכולן יצאו מהקן וביטלו את ההגדרה שלי: אומללה, זה לא אותו הדבר?, לא אותה משמעות?, ומה פירוש המילה קאוצ'ינג? ואני רוצה להודות לך על העידוד, נתת לי חיזוק אדיר ומקום למחשבה לקחת את עצמי לידיים כי אין כבר מה לצפות מהבעל אחרי כל כך הרבה שנים שציפיתי, הגיע הזמן לדאוג לעצמי, ואעשה כל מה שטוב לי ובא לי. באמת שוב תודה על תגובתך.

לגבי המילים:
"אבודה" נראה לי במשמעות של - לא יודעת מה את הולכת לעשות עם עצמך - זה יותר בכיוון שכתבתי לך. אומללה - גיבורה טראגית שהחיים התאכזרו אליה והיא מרשה לעצמה להיות בדכאון. יש לה הצדקות מדהימות...
ואני שוב אומרת - רק ליתר בטחון, יקירתי, שגם מי שיש לו הצדקות מכאן ועד להודעה חדשה בדמות בעל "קשוח ומר שאינו משקיע בך ואינו מספק את צרכייך" לא חייב לדפוק את חייו רק בגלל שיש לו כאלה הצדקות טובות...
קואוצ'ינג - אימון אישי. זה מקצוע חדש בשנים האחרונות. סוג של עזרה בלזהות יחד איתך מה מדליק אותך לעשות בחיים - דברים גדולים ודברים קטנים, ואז לתמוך בך ולהעצים אותך כך שתגשימי את חלומותייך. בדיוק הדבר בשבילך, לא?
בהצלחה, דורית