זקוקה לעצה....

היי דורית,
אולי לפי הסיפור תכירי אותנו
אני בשנות ה20 וחברתי בשנות ה40. היינו אצלך בטיפול מספר פעמים ובפעם האחרונה לפני כשנה וחצי כשאני העילתי חששות של בגידה והיא נסוגה נורא ממני אמרת שכנראה שאין מנוס ולמרות שאמרת שראית אצלנו אהבה שלא רואים אנחנו צריכות להיפרד.
החלטנו- במשותף- לנסות להמשיך יחד.
במהלך השנה וחצי הזו הקשר ידע עליות ומורדות. התחלתי ללמוד באוניברסיטה.
הקשר השתנה, היום הוא הרבה יותר חברי מאשר אינטימי. יש לי הרגשה שהיא לא נמשכת אלי כמו פעם(אנחנו פעם בחודש או פחות ביחד) למרות שהיא אומרת שהיא לא רוצה בכלל סקס עם אף אחד וזה לא מכוון אלי.
אם את כבר מזהה אותנו אז וודאי את זוכרת שסיפרתי לך שאני חולה.
בתקופה האחרונה המחלה מאוד החמירה, אני מקבלת טיפולים מאוד קשים וומה שהבנתי בעקיפין מקריאה על הטיפולים שאני מקבלת, מאמרים רפואיים ושאר פורומים באינטרנט שלא צפוי לי יותר מידי עתיד, בלשון המעטה...
כלומר, יש סיכוי שלא נשאר לי הרבה אם המחלה תמשיך באגרסיביות הזו ואם כן נשאר לי אז החיים יהיו לא קלים- הטיפולים שמקבלת היום הורסים כל חלקה טובה בגוף (הגוף שלי פיזיולוגית במצב מאוד מבוגר- מקבלת כדורים ללחץ דם, סטרואידים שהורסים אותו וכו').
לא רציתי יותר מידי לשתף את חברתי במצבי כי כששיתפתי בפעם האחרונה היא רק ברחה כי היה קשה לה להתמודד.
בשבועיים האחרונים היא חזרה להתקרב- חזרה לומר שאוהבת ומנסה להתמודד איתי.
בשיחות שלנו, אקראיות, אני מבינה שהיא נפגשה עם שני גברים בבית קפה.
כשניסיתי לשאול יותר שאלות הואשמתי בחקירה צולבת ובניתוקי טלפונים וכעס.
אציין, שפחות מפריע לי העובדה שנפגשה איתם. מפריעים לי דברים אחרים:
א. למה היא מסתירה ממני? אם אין מה להסתיר ואני באמת החברה הכי טובה כפי שהיא אומרת אז למה הכל בחשאיות ולמה היא כל כך כועסת כשאני שואלת?
ב. אני כבר שבוע מדוכדכת ומבקשת ממנה לצאת איתי או לפחות להיפגש איתי אצלי או אצלה כי אני יודעת שזה יעזור לי לשפר את מצב הרוח. אבל היא כל הזמן טוענת שאין לה זמן, לא מרגישה טוב, או שיש לה עיסוקים אחרים. אז העלבון שלי הוא שהיא מצאה זמן להיפגש איתם ואני מקבלת תשובות שליליות.
האם התנהגותה אלי עכשיו ונסיונה להתקרב נובע מחשש לאבד אותי? או שזה באמת מה שהיא מרגישה אלי?
אני במצב בריאותי מאוד לא קל. היום חזר לנשור לי השיער... לא קל לקבל את זה שוב. ואני לא רוצה להיפגע. אני רוצה להנות, רוצה חברה טובה, אני כבר לא באה בדרישה לאינטימיות כלל. רק רוצה מישהו שיהיה שם בשבילי. שלא אפול.
האם זו ציפיה גדולה מידי?
אציין גם שאני בטיפול פסיכולוגי מזה חודשיים ואני כבר לא דבוקה אליה כמו פעם. פחות מתקשרת, פחות כותבת, לא לוחצת כמו פעם.
בבקשה תעזרו לי כיצד אני צריכה לנהוג?
האם היא רוצה לעזוב ופשוט מפחדת לומר את זה? כי אם כן, כמה שקשה לי אני אעשה זאת עבורה, אני לא רוצה שיהיו איתי בכוח ומרחמים גם אם לא נשאר לי הרבה.