איך ממשיכים בחיי המשפחה?...

sk היקרה, ראשית סליחה על העיכוב בתשובתי.
את מתארת הלך רוח שאני שומעת אצל המון נשים. אני רוצה קצת לנער אותך, ויחד איתך את הנשים שמזדהות איתך:
אני שומעת ממך חזק ביותר את הטענות כלפיו. את חיה כאילו הוא ואופיו והיעדרותו מן הבית (ועכשו גם הימצאותו בבית...) אחראים לאושר שלך, לחברויות שלך, להיותך את שלמה עם עצמך כפי שאת רוצה להיות. אני חושבת שכל אחד מאיתנו אחראי לגמרי להיותו שלם עם עצמו ומאושר, ועלי לחפש באופן פעיל מה יעשה אותי מאושרת. אם תמתיני שהוא יתעניין בך ויהיה קשוב אלייך - יש להניח שזה לא יקרה. אם את רוצה שהוא יקשיב לך - בקשי את תשומת ליבו. אמרי לו כיצד את מרגישה, ותדאגי לעשות זאת בשיחה רגועה, לא מתלהמת ולא מתפרצת, וודאי לא מתוך בכי, כי כל האפשרויות הנ"ל יכניסו אותו להתגוננות או להתקפה במקום להתבוננות ולמידה ושינוי.
את כל כך עסוקה בלראות את הפגמים שלו ולכעוס עליו, שאינך לוקחת אחריות על חייך שלך על מנת לפעול בכוחות עצמך ולהיות יותר :את" כמו שאת כותבת. בדקי מול עצמך מה עושה לך טוב בחיים ועמדי על כך שיתאפשר לך להכניס את הטוב הזה לחייך על בסיס יומיומי. האם את עובדת? יש לך סיפוק בעבודה? האם את מצליחה להיפגש עם חברות? ללכת לחוגים? עושה ספורט שיעשה לגופך טוב? הולכת לרקוד? אני סתם נותנת דוגמאות ודברים שעושים לנו טוב ביומיום, והרבה מאיתנו לא לוקחות זאת לעצמנו, אלא נסחפות אל מטלות הבית והילדים, ואחר כך כועסות על הבעל שאינו תומך ואינו מאפשר לנו ואינו מעריך. במקום הטרונייה הזאת - היי אסרטיבית ובדקי איתו איך הוא יכול לתמוך בך כדי שתוכלי לעשות יותר דברים שיעשו אותך מאושרת.
אשמח לשמוע את דעתך.

לדעתי את עסוקה בבעיות העצמיות שלך ובעולם העבר שלך ואינך מנסה לקום ולהתמודד עם המצב הקיים. את לא רואה אותו ולא יוזמת זוגיות כי זה לא מתאפשר לך. נסי להתמודד עם המצב ופחות להתנקם בסביבה ובעצמך. תתחילי לטפל.

דורית היקרה,
ראשית, אני מתנצלת על היאחור בתשובה. אני מאוד מעריכה את העצות שלך ואכן יש בהן הרבה אמת. את כותבת שיש לצאת מהשגרה של "הבית והילדים" ללא קשר לבן זוגי.... כן, זה נכון מאוד אך יש לי פה שאילה עיקרונית מאוד ואשאל אותה אחרי שאתן לך עוד פרטים על עצמי...
כשקראתי את השאילות שלך לגבי עבודה שלי, אינטרסים אישיים, ריקודים ועוד, חייכתי וכמעט בכיתי באותו הזמן.... אני דוקטור למדעים במקצוע (מסיבות מובנות לא אפרט יותר), עבדתי במשך שנים רבות בתפקידים בכירים ולפני כשנתיים לאחר שנולד הבן הקטן פתחתי חברה משלי שמצליחה מאוד. אני עובדת מהבית אך נוסעת הרבה לפגישות עיסקיות, כולל נסיות לחו"ל. חשוב לציין שרוב הימים אני עובדת עד שעות מאוחרות של הלילה אך זה לא עיקרוני כרגע כי כל האחריות על הבית והילדים עדיים עליי וזה למרות שאני מרוויחה אותה המשכורת כמו בעלי שהיא לא נמוכה בכלל (!). כחצי שנה אני הולכת לשיערי ריקודים (לעיתים רחוקות מאוד בגלל חוסר הזמן) אך חוץ מפרצופים חמוצים או שאילות מיותרות לא ראיתי כלום בבית. אני כבר לא מדברת על כך שהוא אף פעם לא נשאר עם הילדים לבד. אני יכולה להמשיך אך נראה לי מיותר...
אז השאילה היא מאוד פשוטה.... למרות כל הצדק שבמילים "האושר שלנו הוא בידינו", אני שואלת אותך למה להישאר בזוגיות אם היא לא חלק מאותו "האושר"?......... הרי אותם דברים "שעושים אותי מאושרת" אני יכולה לעשות גם לבד....

מחכה לתשובתך ותודה מראש....

sk היקרה, תודה על התוספות. מה שאת כותבת משנה את התמונה.
עכשו מה שקופץ לי מול העיניים הוא שבזוגיות שלכם יש הרגלים לא טובים שהתקבעו, ולבעלך מאוד נוח להמשיך איתם, בזמן שאת מתפוצצת בפנים ומתמלאת עליו כעס, ומן הסתם אינך יכולה להעניק לו חום ואהבה, ואז הוא מרגיש שחסר לו משהו בסיסי ביחסים, ומרגיש עוד פחות רצון לתת את חלקו - -סוג של מעגל קסמים זדוני...
והכל בגלל שכבר בהתחלה את איפשרת לו לא לקחת חלק שוויוני במטלות הבית והסכמת שהכל יהיה עלייך.
מה שאני יכולה להציע לך בשלב זה הוא להודיע לו שאינך מעוניינת להמשיך בזוגיות הזאת כמו שהיא, וכי את מזמינה אותו להצטרף אלייך בחידוש ורענון הזוגיות - על מנת לבחון האם אתם יכולים לעשות זה את זו מאושרים או לא. תיזדקקו לעזרה מקצועית, כי לא ניתן לבצע את המהפכה ע"י מתן רשימת מטלות וציפיות שלך. יש לבחון לעמוק את תחומי הזוגיות השונים מנקודת המבט שלך ושלו, את הציפיות, ואז לראות איך עושים שינוי, ולתמוך בכם בתקופת השינוי.
אם בעלך לא יירתם להזמנה שלך - לא תהיה לך ברירה אלא לחתוך ולהודיע לו שאינך מוכנה לחיות כך בעתיד. לפעמים בני הזוג רק אז מסכימים לייעוץ - כאשר החרב מונחת על צווארם, ולפעמים הם כלל לא מוכנים ואין מה לעשות...

דורית היקרה, תודה שוב על תשובתך. אני בטוחה שמה שאת מציע זה נכון.... אך אין לי כוח ויותר נכון חשק להיכנס איתו לכל זה - שיחות, ייעוצים וכו'..... הרי אני מכירה אותו כבר מספיק שנים...... וגם את עצמי...... מה הטעם אם אנחנו לא מסוגלים לנהל שיחה ישירה אחד אפילו הכי פשוטה?.... חוץ מזה, אני יודעת מה תהיה תשובתו.... "אני לא מבין על מה את מדברת"....... הדבר היחיד שבא לי לעשות זה לנסות (לנסות...) לדבר איתו ולהגיד שאם אנחנו לא יכולים לתת אושר אחד לשני אז עדיף לפחות לתת חופש..... חופש מהמסגרת "היפה" הזאת שנקראת משפחה.... כי כשאין שם יחסים ישרים וכנים, זה פשוט חונק....... אני אפילו לא מדברת על גירושין, בכל זאת יש שני ילדים קטנים..... אלא על סוג של פרידה באותו הבית..... אני יודעת שכל זה נשמע נורא אך אני לא רואה פתרון אחר..... לצערי......

האם תמיד התקשורת הייתה ביניכם כזאת ?
או שהיא התפתחה להיות כזאת מתוך הפשרות שלך בזוגיות ?
את חושבת שאת עדיין אוהבת אותו?
הרגלים רעים מעיבים על היכולת שלנו לאהוב .
שיהיה בהצלחה ותהיי סבלנית
שנה טובה

sk יקרה, צר לי על תחושותייך, אני קולטת שאת מיואשת וחזסרת אנרגיות ואמונה שהדברים יכולים להשתנות.
אבל, כאשר את כותבת ש"אנחנו לא יכולים לנהל שיחה ישירה אפילו הכי פשוטה" - זה המקום להיעזר ביועץ מקצועי. כיום אתם מקשיבים אחד לשנייה עם מינימום אמונה ועם מקסימום התנגדות, לאור שיחות קשות שהיו בעבר, ולכן נדרש אדם שלישי מקצועי שיתווך ביניכם. הדרך בה את מתארת את בן זוגך - כאגואיסט השקוע בצרכים של עצמו ולא רגיש לצרכי הזולת - זה משהו שניתן לעבוד עליו בתהליך של טיפול, לחזק את הרגישות שלו לצרכים של האחר. נכון, נדרשים כאן ניעור, טלטלה וצמיחה, אבל זה קורה!!!
אל תגזרי עליכם גזר דין מאסר של "פרידה באותו בית". אני מכירה זוגות שהדרדרו למצב הזה וחיים כך שנים, כמעט בלי לדבר, עם המון עוינות, מתח באוויר, קדרות וכל אחד מתחפר באגואיזם שלו. זה מביא, תסלחי לי, רק מחלות. רוב האנשים גופם לא עומד בעוינות הקבועה הזאת ונעשה חולה.
אנא, האמיני בך ובו. פעם יכולת לראות בו דברים טובים, כאשר החלטת להתחתן איתו. הדברים הללו עדיים קיימים בו. צריך לעזור לו להוציא אותם לאור.

דורית היקרה,
שוב תודה על תשובתך. עברו כמה שבועות מעז והמצב רק הדרדר. והכי מוציא אותי מדעתי שהוא ממשיך לחשוב שהכל יסתדר מעצמו והמצב הוא רק תוצאה של העייפות שלי (!). ניסיתי להסביר כמה פעמים שזה לא העייפות, שזה הרבה-הרבה יותר מזה, אך כמו תמיד, פשוט אי אפשר לדבר איתו......... או שהוא תוקף שאני ממציאה את כל זה והכל יסתדר, כי הוא מרגיש בסדר (ככה כנראה מרגיש בן אדם שדואג רק לעצמו...) או שהוא מתחיל להיתגונן כמו ילד קטן ושוב טוען שהכל יסתדר...... אני כבר שונאת את המילה הזאת "יסתדר" כי אני מבינה שאפשר לוותר שוב ושוב למען ה"סדר" הזה אך לא רוצה יותר. והכי עצוב שאני לא מסוגלת להרגיש אותו פיזית........ הוא רואה את זה אך ממשיך לחבק ולהגיד שזה יעבור ושהוא אוהב אותי..... וזה במקום לשבת ולדבר ישר.......... ברגעים אלה בא לי להגיד שאני לא רוצה שזה יסתדר או יעבור, אני רוצה כן להוציא את כל הבעיות ולדבר עליהן...... שלא חסרות בכלל..... כי גם אם אני כזאת "מטומטמת" או "עייפה" וממציאה הכל איך זה ייתכן ששני אנשים באותו הבית מרגישים שני דברים שונים כלפי היחסים שלהם................

אין לי כוח יותר , לא רוצה ללכת לשום ייעוץ, במיוחד שבשבילו זאת לא אופציה בכלל. הייעוץ לדעתי יכול להרגיע את המצב אך העיקר יישאר אותו הדבר - אין תקשורת, אין אמת ביחסים, אין אהבה, כל משנשאר זו אטיפה של "חיי משפחה מאושרים"..... אני בכלל לא מזלזלת בייעוץ אך נראה לי שזה יביא רק לפתרון זמני במקרה שלנו שאני הכי פחות רוצה......... שוב סוג של ויתור........... קראתי פה כמה מכתבים וראיתי שיש לא מעט מצבים דומים, בעיקר כאשר אישה הופכת לשוטרת או מכשפה שלא מוכנה להיתפשר יותר..... אני עדיין מאמינה שכל אחת צריכה לחפש את האושר האישי (גם אם האושר הזה הוא להיות לבד) ולא להפוך למכשפה..... כי התנהגות כזאת (שלי) מגעילה גם אותי בסופו של דבר..... והפחד הגדול הוא שכעבור מספר שנים אישה כבר לא מוכנה "להילחם" יותר, והיא באמת מקבלת את "המשפחה המאושרת" וחושבת שהכל בסדר כאשר היא מתוסכלת לגמרי בתוכה אך כבר באמת אין כוח ואין רצון לשנות דברים.......... סליחה על הפסימיות........ תשובתך חשובה לי מאוד......... תודה.

זו הפעם הראשונה שאני יושבת מתוך ייאוש ונכנסת לפורום מקצועי בניסיון למצוא עזרה.
קראתי את הדברים שלך והתחברתי לזה מהמקום שאנחנו אכן צריכות לדאוג לאושר שלנו ולבוא בדרישות אסרטיביות מתוך מודעות לצרכים שלנו ולעמוד על כך.

אני נמצאת בזוגיות עם בעלי מזה 7 שנים, לפני כשנתיים התחתנו ומייד ילדתי את בני המקסים בלידה מוקדמת בחו"ל (חודש שישי) חוויה שהיתה דיי טראומתית והכניסה את החיים שלנו לדרייב מטורף. עד לאותו יום הייתי האישה ה"חזקה" שמובילה את הזוגיות ומחזיקה אותה. בעלי היה שרוי בעצמו - מתלבט אם הוא רוצה אותי או לא ואני "נלחמתי" על האהבה שלו בכל הכוח.
ביום שילדתי, לנוכח הטראומה שעברתי ולאור העובדה שרציתי לזכות באהבה ודאגה מבעלי (ולא רק כי נלחמתי על זה) הרשיתי לעצמי להישבר ולהיות חלשה יותר- הרשיתי לעצמי לומר שקשה לי ורציתי לקבל ממנו תשומת לב, רציתי שהוא יכיל את הכאב שלי וייתן לזה מקום...וזה לא קרה. הוא מצידו כעס עליי ואמר שאני קרציה ושנמאס לו מהקטרנות שלי.
בלת ברירה המשכתי הלאה עם התחושות המתסכלות שאני לבד ומידי פעם שאני נשברת ומלינה שקשה לי - מייד אני נתקלת באותם תגובות.

אנחנו נמצאים במצב של תסכול ומטענים רבים אחד כלפי השני, חוסר הערכה וחוסר כבוד...

לפני כחמישה חודשים החלטנו ללכת לטיפול זוגי אצל פסיכולוגית. מאז ההרגשה טובה יותר ברמה שלי עם עצמי- אני מרגישה שאני עושה עבודה, נוגעת בדברי כואבים ומנסה ורוצה להשתנות ולתקן.
הוא מצידו משתף פעולה ואין לי ספק שהוא רוצה את הקשר הזה ורוצה בשינוי. אבל הבעייה שמתגלה אצלו טמונה בחוסר היכולת שלו להתקרב- הוא חושש מתלות וחושש להיפגע.
חוסר היכולת שלו להכיל את הכאב והקושי שלי נובעת מהפחד שלו שברגע שאני חלשה זה מחליש אותו...ואני לא יכולה להמשיך להיות העמוד שדרה של הקשר הזה ושל הבית הזה...
לעיתים הוא מחליט שהוא לא מגיע לטיפול...החלטות שמתקבלות שם נשארות מחוץ לחומת הרגש שהוא יצר ואני לא יודעת אם אצליח לעבור אותה.

אני מרגישה לבד, מרגישה שאני שקוקה לאהבה בתוך כל תהליך השינוי שאני עוברת בטיפול ובכלל בחיים.

אני חושבת שאם אני יחליט להיות חזקה באמת ולטפח את עצמי אני יצליח אולי להרים את הקשר - אבל משהו בי לא מוכן לעשות את זה - כי שוב אני יייקח על עצמי וזה לא פייר...

מתי אני יקבל את מה שמגיע לי?

אני מפחדת שהטיפול הזה ייקח נצח - אני כמהה לאהבה וזוגיות ורוצה עוד ילדים...כל המצב הזה מעכב אותנו מתלהתקדם בעבודה- לקנות בית וכו'. כי אנחנו עסוקים כל הזמן בקשר הרקוב הזה.

כמה זמן עוד אני אמורה לתת לזה?....אני לא רוצה לפרוש אבל משהו בי ממש לא מאמין שאני יכולה לקבל ממנו את האהבה שאני באמת רוצה- הוא אף פעם לא ידע לתת לי אותה....

SK היקרה,
אני מזדהה איתך לחלוטין. אני נשואה מזה 11 שנים לבן זוגי + 2 ילדים.
גם בעלי אוהב, מפרגן ומעריץ את עצמו ושוכח לפעמים שיש אישה לידו וזוגיות שצריך לטפח.
כבר פעמיים כמעט התגרשנו, היינו פעמיים בייעוץ נישואין ובכל פעם הוא הפסיק את הטיפול אחרי 3-4 מפגשים בטענה שהוא לא מאמין שיש איזשהו גורם חיצוני שיכול לפתור לנו את הבעיות, שיש לנו את הכלים ואנחנו יכולים לעשות שינוי. אחרי כל סשן של טיפולים חיינו חיי נישואין נפלאים לתקופה של חודש-חודש וחצי ואז המצב חזר לקדמותו ואף החמיר.
אני נמצאת כרגע בצומת דרכים ולאט לאט מתחילה להפנים שאני צריכה או לקבל אותו כמו שהוא (מה שאני לא מוכנה לעשות) או פשוט להתחיל לחיות חיים שלמים (בלעדיו).
הבעייה שלי היא שאני מפחדת מגירושין, תהליך שאני יודעת שיהיה לא פשוט בכלל, אני יודעת שהוא לא ישתף פעולה ושאני צריכה להיות מוכנה לתהליך ארוך, כואב ומלוכלך - ואני לא יודעת אם יש לי את הכוחות הנפשיים ללכת לדרך כזאת.
אני לא יודעת אם אתם ניסיתם ללכת לייעוץ. אני מאוד מאמינה שזה יכול לעזור אם שני בני הזוג הולכים בראש פתוח ומוכנים לשנות ולהשתנות למען הזוגיות, והכי חשוב לתת לזה זמן.
אני באמת חושבת שלפני שעושים צעד דראסטי כמו פרידה וגירושין צריך לנסות ייעוץ / טיפול.
מקווה שתעשי את ההחלטה הנכונה. בכל מקרה לא צריך להתפשר על האושר והצורך לאהוב ולהיות נאהב.
בהצלחה.

sk היקרה, חשוב שאת ממשיכה לשמור איתנו על קשר ולשתף אותנו בתהליכים שאתם עוברים.
אני לגמרי קולטת את הייאוש ואת חוסר האנרגיות שלך. מן המקום הזה שאת אינך מאמינה שהוא יכול להשתנות - אין לך כוח ורצון להיכנס לתהליך של ייעוץ.
אבל דעי לך שהרגשות שלך הם אלה שמחליטים עכשו עבורך! הם מושכים אותך ממנו והלאה, לעבר חופש והתחלות חדשות, ואז המחשבות באות בעקבות הרגשות שלך ואת משתכנעת שאין טעם בייעוץ.
יכול להיות שאת צודקת בטווח הרחוק, אבל גם יתכן ואת עושה טעות מרה, שתחרוץ את גורל כל בני המשפחה שלך לתמיד.
האם את מוכנה שזה יקרה (החלטה על פרידה ללא נסיון ייעוץ) רק על סמך המצב הרגשי/נפשי שאת מצוייה בו כיום? גלי בגרות ואחריות - בשביל זה נכנסת לכאן - לקבל עצות מבעלי נסיון שגם אינם בתוך המערבולת הרגשית בה את מצוייה. עמדי על כך שאתם חייבים ללכת לייעוץ. אם בעלך לא יירתם לכך - אז אין לך ברירה והתחילי בצעדים לפירוק. אבל אל תקחי על מצפונך - לכל חייך - את עשיית הצעד הזה ללא ליווי מקצועי.

אני מאוד (!) מודה לך על תגובתך ומסכימה לגמרי עם מה שאת אומרת. אנסה לקבוע פגישה איתך, שוב תודה.

הסיפור שלך נגע לליבי. אני בטוח שתקבלי את ההחלטות הנכונות.