מתלבטת מה לעשות..

שירן יקרה, זה נכון מצידך להגיד את האמת ואת אמונתך לגבי הבאת ילדים לעולם. אלא שאני חושבת שאת נחרצת מדי. להגיד שלעולם זה לא יקרה זה קיצוני ולא ריאלי.
אני חושבת שאת יכולה להגיד שכיום זוהי דעתך ושאת לא רואה שזה ישתנה בעתיד, מן המקום והגיל בו את נמצאת היום. אם חברך מספיק נכון - הוא יביא בחשבון שאולי דעתך תשתנה בעתיד ואולי לא, ויעשה את הבחירה שלו, האם להעמיק איתך את הקשר או לא.
מה שאת כותבת זו החלטה שבאה ממקום חווייתי ורגשי מאוד טעון, כתוצאה מדברים שעברת בילדותך, כפי שהסברת- ויצרה את ההחלטה לא להביא ילדים לעולם. נכון שאת מאוד צעירה ועלייך להביא בחשבון את האפשרות שתרגישי ותחשבי אחרת עם השנים ולכן אני מציעה לך לפחות להוסיף לדברייך את המינימום הזה של ספק קל - כי אנשים הרי מאוד משתנים עם השנים, חישבי על עצמך - האם לא השתנית כבר במהלך השנים שאת זוכרת את עצמך? תארי לך כמה כל אחד מאיתנו משתנה נניח בחמש השנים הבאות, או בעשר השנים הבאות, ויותר מזה. ולכן, כאשר את מדברת עם בן זוגך על הנושא - אין צורך להיות כה דרמטית והחלטית. נכון שזה נושא שחשוב לתקשר אותו כדי לא לרמות או להשלות את האחר.
אבל, יקירתי, בדקי עם עצמך - אולי יש לך "רווח" נוסף מכך שאת מציגה עמדה כה נחרצת? אולי זה נותן לך לגיטימציה לעוד דברים יוצאי דופן - בגלל שעברת ילדות כה בעייתית? נניח, סתם אני מנחשת ויתכן שאפספס - שאת אולי לא מרעיפה אהבה כמו אחרים?
תסכימי איתי שדעה כה מגובשת בגיל כה צעיר - היא יותר כמו הצהרה, ואולי קצת פרובוקטיבית. אולי זה גם בא על מנת לעשות לבחור מבחן כמעט בלתי אפשרי - נראה עד כמה הוא אוהב אותי - אם הוא מוכן להישאר איתי למרות הדעה הזאת שלי.
לכן אנא ממך, נסי להתמתן קצת, להשאיר מקום לספק, סייגי זאת ואימרי שכיום אינך רואה עצמך מביאה ילדים ושאינך מסוגלת לחשוב כיום שאי פעם זה ישתנה. תוספת קטנה ולא בלתי נכונה.
הצעה נוספת - לאור הדברים החמורים שעברו עלייך - האם הלכת לטיפול פסיכולוגי? כי זה מומלץ, אם לא ניסית זאת עדיין.
מה דעתך?

אני מודה לך על תגובתך המעמיקה והמקיפה.

אני חושבת שאת אכן צודקת שאנשים כן משתנים.. ויכול מאוד להיות שגם אני אשתנה עם הזמן.
את צודקת בכך שעלי לומר שכרגע איני רואה את עצמי מביאה ילדים ואיני חושבת שזה ישתנה אך אין לדעת לעולם מה יהיה.
אני לא חושבת שעמדתי הנחרצת נובעת ממקום של גיל או בשלות דווקא. אני באמת לא חושבת שיש לי את המסוגלות הזאת להיהפך להיות אמא ביום מן הימים. מה גם שאני לא מרגישה שום צורך אימהי או חשק נקרא לזה כך להיות אם לתינוק אי פעם.
ייתכן וזה ישתנה כמו שכבר אמרת אך אני לוקחת בחשבון גם את האפשרות שהעבר וההווה הקשים שלי יעיקו מדי על הכל ואבחר בכל זאת באופציה של לא להיות אמא לילדים.

חברתי הציעה לי שלא לדבר על כך עם הבחור עדיין משום שאנחנו עדיין בשלב מאוד ראשוני של הקשר ואין טעם להקדים סתם דברים.
האם את חושבת שזה נכון להשאיר זאת כך לעת עתה עד אשר הקשר יותר יתחזק? אני מרגישה שאני סוג של מרמה אותו בכך שאני לא פורשת את "הקלפים" בפניו על ההתחלה.

מה דעתך? לחכות עם זה קצת עד למיסוד יותר מעמיק של הקשר או עדיף על ההתחלה?

ולשאלתך, את מרבית חיי אני מעבירה בטיפולים. פסיכולוגיים, פסיכיאטריים וכו'.
הטיפול מאוד עוזר לי ללא ספק. כיום אני במקום אחר רק בזכות הטיפול הטוב שאני מקבלת אך לצערי הדרך עוד ארוכה עד להחלמתי הסופית.


אשמח לשמוע מה דעתך.