אין הכרת תודה!

בינתיים מצאתי את התשובה לשאלתי לבד...

קודם כל אני מעריכה אותך על ההודעה הזאת, יש בה הרבה, ואני אנסה לענות מנקודת מבטי:

אני יודעת קודם כל שגם בשביל זה אני פה. גם בשביל השתיקה שאחרי המענה שהמשתתפים מקבלים- גם בשביל זה אני פה.

אני גם יוצאת מנקודת הנחה שאותו משתתף, עם כל הקשיים, לא תמיד יכול באמת לענות על המענה, אולי אותה תשובה שיקפה לו דברים עליו, לפעמים קשה מאוד להתעמת ולהתאמת מול האמת שמשתקפת פה, ולפעמים פשוט "אין מילים", והמשתתף מעדיף להיות עם עצמו, לא לתת פידבק, ולברר עם עצמו את הדברים.

שימי לב שבהרבה מקרים דווקא כן יש משוב חיובי, או בכלל- תגובת המשך, על הדברים, מהרבה משתתפים ופונים.. וזה מחמם לא פעם את הלב.

אלו שלא עונים- סביר להניח שעד שהם באו ושיתפו וכתבו כאן שאלה- לקח להם זמן, והרבה אנרגיות ורגש, ערבוב רגשות שונים והמון המון מאמצים. ולכן אני יכולה להמשיך לענות ולא לקבל מענה- כי אני יודעת, או מרגישה- שזה קשה לבוא ולשתף, זה מאוד קשה לבוא ולהגיד "בגדתי בו", או "הוא הסתיר ממני", מעלים כאן בעיות זוגיות קשות מאוד, אני לא מצפה לפתיחות או שקיפות מעבר למה שנוצר- וגם זה בזהירות. אולי זה העיניין- שאני מנסה להיות במקום האחר, להבין את הקושי שבשיתוף- ולכן מבינה גם את השתיקה שבאה אח"כ. הפרשנות מבחינתי היא לא "אין הכרת תודה", אלא "יש קושי לענות חזרה". נסי להיות במקום הזה.

אני מקווה שקצת הארתי לך פינות. חשוב שתדעי שאני מאוד אוהבת את התשובות שלך, את מאוד חכמה ותגובותייך בהחלט מעלות תובנות ומאוד אמיתיות. היי בטוחה שגם אם פונה לא אומר זאת "דוגרי", הוא מרגיש זאת בפנים. ומי שלא- אז לא. בעיקר הפסד שלו.

שבוע טוב,
עדי

נ.ב. - מה בינתיים העלת בחכתך באשר לשאלתך?

אני מודה לך על התשובה.
אני מקבלת את מה שאת אומרת. אני מבינה לגמרי שהשואלים לא תמיד יכולים להכיל את התשובה. שלא תמיד הם בעלי מוכנות נפשית או ריגשית על מנת לענות. ועם הנקודה הזאת אני בסדר.
הסיבה ששאלתי את השאלה הזאת היא שבאיזשהו מקום הרגשתי מעט תיסכול שבאמת לא מודים. תודה, רק תודה. הרי זה ממש לא מובן מאליו שיש מקום שבו אפשר להעלות בעיה או מצוקה ולקבל התייחסות.
והשאלה נבעה מאותה תחושה. אני לא מטפלת במקצועי. אני אישה שיש לה כנראה יכולות טיפוליות או יכולות התבוננות וראיית המכלול. למרות שאני כל הזמן לומדת ומתעניינת בתחום הנפש. השאלה שלי היתה איך מתמודדים אנשי המקצוע עם אותה תחושת תיסכול.
התשובה שאני העליתי בחכתי היא שמטפל טוב עושה את ההפרדה בין האדם שבו לבין איש המקצוע שבו. וכאיש המקצוע אין לו ציפיות מהמטופל להודות לו מכיוון שכאן זה באמת מובן מאליו. כאן הנתינה היא חד צדדית.
וברגע שהבנתי את זה נעלמה באורח פלא תחושת התיסכול שלי...(-:
שבוע נפלא,שירית.

את בהחלט צודקת, הבנתי את תחושת התסכול שלך, ושמחתי לגלות שאת באמת מתבוננת, כנראה גם בעצמך (זה מתחיל משם), לגבי ההפרדה שלנו בין האני האישי לאני המקצועי- וזה אגב נכון לגבי כל מכלול הטיפול. איפה החלקים הם של המטופל ואיפה הם שלי- והכי חשוב.. איפה הם נפגשים. והחלק החופף הזה של מפגש בין חלקים דומים הוא החלק המרכזי של הטיפול. הוא החלק הקשה יותר לנו כמטפלים ולא פעם למטופל שמשקף לנו, ואנחנו לו- בקיצור.. טנגו אמיתי.

והעלת נקודה מרכזית באשר לסיפוק שלנו מהעבודה, באשר ל"תודה, רק תודה". אני מאמינה שהתודה נאמרת. אני לפעמים מרגישה אותה גם מבלי שהיא כתובה, ולכן זה לא חייב להיות חד צדדי. לא הכל חייב להיות בדוגרי, לפעמים דברים נמצאים בין השורות.

והדבר החשוב הוא להגיד לעצמך- ניסיתי, הגבתי, עזרתי גם בכך ששמתי לב, שנתתי מענה, אפילו חלקי. ומנגד להתחבר כמו שאמרנו לקושי של הפונה בכלל לכתוב את השאלה.

שמחה שאת איתנו, מגיבה ונמצאת. אני מקווה שהתובנה שהגעת אליה רק תעזור לך להמשיך לכתוב מתוך הכלה, אמפתיה ורגש כמו שעשית עד כה.

שבוע מצוין
עדי

לוקחת את התובנה הזאת לכיוון של צמיחה אישית .
תודה ויום נפלא,שירית.