הסוף...?

אני אנסה להאיר לך ...
לפני כן אני רוצה לחזק אותך בתחושותייך. עושה רושם ויותר מזה, שבעלך אכן לא מוכן לעשות את השינוי. לא מוכן לקחת אחריות . ילד! . מתוך ההבנה שזה לא ישתנה, מאוד ברור שאת לא רוצה להשאר במקום הזה יותר. נלחמת ...התאמצת...עשית את שלך...מספיק!
באשר לגירושין וההקשר לילדה. אני מבינה את הרצון שלך לגונן עליה ולחסוך ממנה חוויות טראומטיות. אבל....אני חוששת שאם תישארי תשלמי ,את, מחיר כבד מידי. תחיי עם בן זוג לא ראוי וגם לא תאפשרי לעצמך מערכת יחסים חדשה וטובה.
אני גם לא חושבת שלגדל ילד בתמונת זוגיות כמו שלך זה הדבר הטוב הבריא עבורו. תחשבי איזה מודל זוגיות הבת שלך תחווה ותפנים. הורים ,שרבים ולא מתפקדים כזוג.
אולי הגירושין ילמדו את בעלך אחריות מהי. לפחות כלפח הילדה!
בהצלחה!

בוקר טוב מיכל, אני מצטרפת לדבריה החכמים של שירית.
מכיוון שכבר נכנסתם לטיפול זוגי, ובנוסף הוא אף הולך בעצמו, ובכל זאת לא משתנה שום דבר, יתכן שהוא (בשלב זה של חייו) אכן "ילד" בעצמו ואינו מוכן לקחת אחריות.
יחד עם זה יש בעייה ברורה במערכת היחסים שלכם שלא מאפשרת הופעת אהבה בין גבר לאישה: בלית ברירה - את לקחת על עצמך יותר ויותר את תפקיד ה"בוגר האחראי" בבית, כנראה מפני שהוא לא הראה סימנים שהוא מוכן לכך, ואז נוצר מעגל קסמים זדוני, שבו ככל שאת לוקחת את התפקיד של המבוגר, ה"צודק", הנוזף, - כך הוא נשאב לתפקיד הילד שאינו רואה מה צריך להיעשות, ומתקומם בתוכו על כל נזיפה ועל כל דרישה שלך. לפעמים בגלל שאחד מבני הזוג מתחיל בדרישות - השני לא מצליח להפנים אל תוכו שדברים צריכים להיעשות בבית ו"נוח" לו להיות "ראש קטן".
לדעתי זה הפך להיות המוטיב המרכזי ביחסיכם, וכאשר זה קורה - לא יכולה להישאר אהבת גבר לאישה. כמו שכתבת - הכעס והאכזבה אצלך, והחשש התמידי מנזיפות ומתלונות אצלו - מאפילים על כל דבר אחר שאולי היה שם פעם.
אם הגעתם לניתוח הזה בטיפול הזוגי וקיבלתם כלים איך לצאת מן המעגל הזדוני הזה - והכלים לא עזרו - אני הייתי מרימה ידיים, כמו ששירית הציעה. יתכן שיעברו עוד כמה שנים עד שהאיש יתבגר, ויתכן שהצעד הזה יעשה טוב לכולם, כולל לבת שלך, שתקבל אבא משוחרר מנזיפות אמא, ותקבל אמא שלא תהיה מלאה בכעס. ויתכן שזו הדרך היחידה לגרום לו לפתח אחריות ובגרות, כאשר ייאלץ לקחת אחריות על הילדה מספר פעמים בשבוע.
אשמח לשמוע מה דעתך, מיכל