שלום

הי אלון,


שאלה טובה.

בכל אופן, יש שיגידו שהתאהבות היא למעשה צורך אינטרסנטי- שיאהבו אותי, שיעריצו אותי, שיעניקו לי.. שאני לא אהיה לבד ועוד.
אבל אני חושבת שזה משהו שמשולב עם הסביבה והנורמות שלה לאהבה או להתאהבות.. וכמובן יש גנטיקה בבסיס (הרבה פעמים שומעים על דמות חמה, רגשנית, אל מול דמויות קרות שלא מביעות רגש באופן ישיר- וזה עובר במשפחה..).

כך או כך אני לא חושבת שהתשובה היא חד משמעית על צורך הישרדותי -או- על חתירה לנורמות של חינוך ותרבות. כמו בהרבה דברים, תורשה וסביבה הן שם המשחק.

בטח חקרו את השאלה הזאת לא מעט חוקרים.. הייתי מנסה לבדוק גם בספרות המקצועית. לחלק מהאוניברסיטאות בארץ יש גישה חופשית למחקרים דרך האינטרנט.


חג שמח

במידה שיימצא שהגורם הגנטי-הישרדותי משקלו נמוך במיוחד, והגורם העיקרי הוא זה החינוכי-תרבותי (במילים אחרות, התפקיד ההישרדותי של רגש ההתאהבות הוא מינורי), עולה השאלה האם לא ראוי שהפן החינוכי-תרבותי "יישר איתו קו".

ולא בטוח שאפשר לאמוד או להנדס אותה לאחוזים מה לכאן ומה לכאן.

אם לדעתך הגורם העיקרי הוא הפן החינוכי תרבותי, הרי שאנחנו מרובים תרבויות, ולכן הסובייקט כאן מאוד חשוב. יש כאלה שיגידו התאהבות X יש שיגדירו Y. השאלה היא איפה אתה מוצא את עצמך בתוך השאלה הזאת, וכמה לך חשובה התאהבות בתחילת קשר, אם בכלל.

זכור שיש הרבה זוגות שלא התאהבו, אבל הם אוהבים שנים.. והתאהבות למעשה היא רגש שחולף, ששימש דרייב לתחילת הזוגיות, אבל הוא חולף בוקדם או במאוחר, ומה שנשאר היא האהבה והריאליות של הקשר, אל מול הערפל שכיסה אותו בתחילתו.

אני מזמינה את משתתפי הפורום לנסות להביא את דעתם, ואולי בכך יהיה לך יותר מידע.

(אני רק מקווה שאנחנו לא מורידים את הרייטינג:)
בכל אופן, המילה "תרבותי" מבחינתי התייחסה כמובן לתרבות השלטת בחברה שלנו, הלוא היא התרבות האמריקאית (על כל המשתמע משטיפת המוח ההוליוודית בענייני התאהבות).

נושא ההתאהבות מאוד מרתק בעיני. אני (ורבים אחרים, כמובן) מבחינה בין התאהבות לאהבה.
לדעתי התאהבות היא מצב ביולוגי - כימי - פיזיולוגי, (אולי לכך אתה מתכוון ב"הישרדותי"?) שבו המתאהב מוצף ריגוש חזק, שאובייקט ההתאהבות עורר בו. התופעות הגופניות כל כך מובהקות - דפיקות לב, פרפרים בבטן, עירנות, בעיות ריכוז, התמקדות המחשבות באובייקט כל הזמן, ללא יכולת לעצור זאת - אובססיה שכזאת. מי שלא חווה זאת - כנראה קשה לו להבין את התופעה. יש המשווים התאהבות להתמכרות לסמים מבחינת תגובות הגוף והמחשבות על מושא האהבה. מחקרים מראים שכאשר אתה מאוהב - בחודשים הראשונים המוח ממש מוצף בכימיקלים מסויימים כגון סרוטונין, המרוממים את מצב הרוח, וגורמים לתחושת "היי".
במאות האחרונות נכתבו על כך רבבות ספרים, ואלפי סרטים, ששמו את האהבה ואת ההתאהבות בפוקוס, ובכך כמובן "העלו את הרייטינג" ונוצר אפקט כפול ומכופל - מי שזה לא קורה לו שואל את עצמו "האם משהו לא בסדר איתי?" ו"מתי זה כבר יקרה לי?", ומי שזה קורה לו מרגיש בר מזל. ואחר כך כבר מבין ולומד על בשרו שזה גם כואב ומאכזב ומסנוור ומכניס לאשליות וכו'...
בגלל הבלבול בין אהבה והתאהבות - יש רבים שמכורים לריגוש הנעים שיש בהתאהבות, וקשה להם לקבל שבמעבר לשלב האהבה, היותר רגוע ופחות מרגש פיזית - הולך משהו לאיבוד, ואנשים כאלה יחפשו את הריגוש שוב ושוב, ויש להם נטייה להתאהב בפרנטרים נוספים, ולו על מנת להרגיש את כל הריגוש הזה שוב.

תודה רבה.
רגש ההתאהבות (זה עם הסרוטונין והפנילטלמין) אכן נשמע גם לי רגש ביולוגי למהדרין.
אבל המילה "הישרדותי" שהזכרתי, מרמזת שביולוגיה נוטה "ליישר קו" ולהתעצב לפי שיקולים הישרדותיים של האבולוציה ושל הסביבה.

כמו כן, ההתאהבות היא תחושה אי-רציונלית (לחלוטין!), בעוד שה"אהבה" מושתתת בעיקר על
רציונל (ברית בין בני זוג).

לאור כל זאת, עולה השאלה מתי תחדול התרבות המערבית לחנך לכיוון אי-רציונלי מובהק שכזה? (בדומה לעולם הדת, למשל).

היי אלון,
שאלה לי אליך- איך יראו לדעתך החים ללא התאהבות?
אני באופן אישי מאמינה, שניתן להתאהב גם בבן הזוג שאיתך הרבה שנים, שוב ושוב. בכל אופן, מעניינת אותי תשובתך לשאלתי.

שלום לך,

להבנתי, את שואלת שתי שאלות נפרדות.
האחת "איך יראו לדעתי החיים ללא התאהבות?", והשניה "האם ניתן לחוש התאהבות כלפי בן זוג שאיתך הרבה שנים"?

לגבי השאלה הראשונה, "חיים ללא התאהבות" ייראו כמו חיים שבהם אנשים בוחרים את בני זוגם על פי שיקולים רציונליים (האם האדם שמולי מתאים לי? האם הוא חולק איתי תחומי עניין והשקפות? האם הוא אמין? האם הוא יציב? האם דרכנו המשותפת תועיל לי (ולו) ולא להיפך, בהווה? ובעתיד? האם איני מסונוורת על ידי שיקולים אי-רציונליים (שיש לכולנו) שיכולים לגרום לי לבצע טעויות שיפוט לגבי בחירת בן הזוג?)
"חיים ללא התאהבות", בעצם, ייראו כמו חיים ללא הימורים (שבנויים על ריגוש מוחי דומה), או כמו ללא נטילת סמים (על אף האפקטים המהנים), או כמו ללא אמונות אי-רציונליות שונות (חיים לאחר המוות, חיזוי עתידות...)

לגבי "האם ניתן לחוש התאהבות כלפי בן זוג שאיתך הרבה שנים"? מדעית זה מצב נדיר, אבל יש לו גם יוצאי-דופן.
באופן אישי, אני לא רואה בעיה בתחושות התאהבות כלפי אדם שאנו כבר מנהלים עימו קשר (יציב, מוצלח ופורה) שנים רבות. מי שמסוגל לכך, והדבר רק תורם לו (ולא להיפך), אני בעד.