פערים רבים מידי - מה עושים?

שלום רב
אני בת 36 נשואה לבעלי בן 46 + 2 ילדים קטנים (9+4). כשהתחתנו, אני הייתי ילדת פריפריה שלא ידעה כלום בחיים, והוא היה עצמאי בעל עסק- הערצתי אותו וחשתי חוסר ביטחון איתו. אני מקצרת ומובילה אותך 14 שנה אחכ'... היום אני בעלת תואר אקדמאי+עבודה מסודרת מאד (נגיד שאני המפרנסת בבית) בעלי סגר עסק ועוד עסק וכבר 4 שנים עוסק בעבודה בלילה חלוקת עיתונים.
אני מלאת חיים (תמיד הייתי), יש לי מלא חברים וחברות גם ותיקים וגם שהכרתי עם השנים. אני בקשר הדוק עם חברות רבות , נפגשת איתן לבד לפחות פעם בשבוע וכו' סופי שבוע..מאד אוהבת לרקוד ולהנות ממסעדות טובות בעלי מתבודד/לא אוהב לבלות/לא שומר על קשר עם חברי ילדות די בודד כל היום בבית ושומר על הילדים,/ בלחץ תמידי מבחינה כלכלית אין ככ' סיבה לכך...אפשר להגיד שבבית שלנו- אני מכתיבה את קצב החיים גם עם הילדים . יש לציין שהוא גדל בבית כזה שהחינוך בו הוא מינימלי ודי סגפני אם אפשר להגיד, יוצא מצב שהוא "הקדוש המעונה" שלא יוצא/מבזבז/מבלה/טס לחול/והולך למסעדות ואני רוצה "לאכול את העולם" (מצטטת אותו) על חשבונו. אני מתחננת שיצא, עם חברים אני מנסה לשדך לו חברים הוא לא מעונין.. הלוואי שהיה קצת שוויון אך אין! מה אני עושה? אחת לכמה חודשים מתפוצצים ומגיעים לריבים שכאילו מתחילים מדברים קטנים, אך מתקדמים לזה שהפערים במחשבה של איך צריך לחיות את החיים נראים כמעט בלתי ניתנים לגישור... הוא אמר לי פעם שבטח מתישהוא יימאס לי ממנו- כי הוא משבית שמחות.. אני אוהבת אותו מאד מאד הוא הדבר הכי חשוב לי בחיים! ולצערי לא מרגיש זאת הוא חש שאני התקדמתי מאד עם השנים ונמצאת במקום שבו הוא צל לידי... איך משנים מחשבה כזאת? בבקשה חשבתי ללכת לייעוץ זוגי- אך לא נראה לי שניתן לשנות אופי.. אולי אני אלך לטפול פסיכולוגי? מה לעשות? תודה, וסליחה על המגילה.. אני נסערת מאד.