התרגלתי לישון לבד.... :(

אני ובעלי (בני32) נשואים כמעט שש שנים, יש לנו שני ילדים מקסימים בגילאים שלוש ושנה וחצי.
בעלי עובד במשמרות, ולא תמיד נמצא בבית.
לצעיר חיי הנישואין שלי אינן מושלמים, שכן לאחרונה ישנם הרבה ויכוחים ומעט סבלנות.
שנינו עובדים מאוד קשה, בקושי מתראים בבית , כשאני מגיעה הוא יוצא וההיפך....
לאחרונה-סיימנו טיפול זוגי ארוך יקר וממושך, שהיה נראה כי הניב תוצאות, אך שוב ניבולי הפה וההתנהגות הילדותית הבוטה החלו לצוף.כשבעלי לא מקבל את מבוקשו, הוא מסוגל לפתוח את הפה ולהתנהג ממש כבני בן השנה וחצי. שכחתי לציין שישנם בעיות שינה (בנוסף לבעיות שלנו).הוא אינו מסוגל להתעורר לבדו בבוקר, אני צריכה "להילחם" איתו על מנת שיקום, הוא נוחר בזמן השינה עד כדי זה שהשכנים בחוץ שומעים אותו....ולכן איני ישנה כלל לידו.
בקיצור- יש לי בבית שלושה ילדים ולא שניים!!!!
אני מתוסכלת מכל המצב, אין יום שעובר ללא מריבה, ללא עצבים, אני לא אומרת שאני טלית שכולה תכלת, גם לי יש את המינוסים שלי, אבל בבוקר- כשאני צריכה לקום במיוחד בשבילו מוקדם,להעירו, ועוד לחטוף ריקושטים שהוא טוען שהוא לא שולט בהם- זה הורס לי את כל היום.
אני אובדת עצות, החלטתי לחשוב לאחרונה עם עצמי בלבד על פירוק החבילה, וכל פעם שאני חושבת על זה אני נזכרת בשני הקטנטים המקסימים שהבאנו יחד.
מה אני אמורה לעשות?שכחתי לציין שניסינו כל מיני טיפולים וניתוחים למיניהם בעניין הנחירות- הדבר לא משתנה.בזבזנו הון עד שהגענו למצב שנותרנו בלי שקל עם חובות כבדים מרוב בדיקות ורופאים פרטיים....
האם כך ייראו כל חיי? כאשר בעלי אומר לי שהוא עובד לילה-אני מאושרת כי אני יודעת שאשן טוב....
אז מה יהיה?רוצה להיות מאושרת יותר.למה הכל חייב להיות קשה כל כך?...........