הצילו את נישואיי

ש ל ו ש י ם שנ ה !
איך החזקת מעמד,,,
הרעיון שאתה מציע הוא חיובי בהחלט וזה מה שאני הייתי עושה,
רק לא ברור לי איך זה שהיועץ לא עלה ע"ז עם אשתך כבר בשיחה הראשונה,
בכל מקרה ייתכן וזה יבוא ממנה באיזה שלב, וצריך לנקות טוב טוב ורק אח"כ לתת פתרון, תלך על טיפול בדמיון מודרך, שם עושים זאת בהצלחה,
---
רק שתדע שזה לא קשור אליך ואתה לא אמור לדעת איך לטפל בבעיות כאלו, וצריך צד ג', זוהי הנדוניה שאשתך הביאה עימה לתוך מערכת היחסים שלכם, כפי שאתה בוודאי הבאת נדוניה "מוצלחת" מבית הוריך,

שבת שלום

תודה על התגובה, רק לא הבנתי, האם להעלות זאת בטיפול יחד עם אישתי ואו לספר לו זאת לפני הטיפול, ואו לשוחח עם אישתי בנושא
בכל אופן הייתי שמח אילו עדי ואו דורית היו מתיחסות ,
אישתי עברה התעללות מינית, הכוללת, אי מתן חופש, אלימות פיזית ומילולית,זאת סיפרה שהכרנו

בשיחה האחרונה שלנו היא סיפרה שחששה להשאיר אותי לבד עם האחיוניות שלה שהן בוגרות שמא, אתעסק איתם,
רבתי עם אחותה בידיים, והיא אומרת שהטרדתי אותה,

שאני שוכב איתה לפעמים בכדי לרצות אותי , הייתה בוכה.

דברים שלא שיתפה ואו סיפרה לי מאז נישואינו

זה מאד כואב לי, לא חשבתי לכוון הזה, אבל שהיא סיפרה לי, קישרתי בן הדברים

האם מה שעברה קשור ללמה שאני מרגיש ,?
מבקש תשובה מקצועית

תודה ושבת שלום

תודה

שלומי היקר, אני חושבת שאתה מאוד צודק שיש קשר בין עוצמת התגובות הרגשיות של אישתך לבין חוויות שהיא עברה בילדותה. יש להניח שכאשר היא מרגישה רגשות דומים של פחד, חוסר אונים, כעס ותסכול, היא מרגישה שוב כמו ילדה קטנה וחלשה שאינה יכולה לעשות כלום מול אבא חזק שקובע הכל עבורה. ואז היא מגיבה ממקום מאוד לא בוגר.
ההבנה הזאת אמורה להנחות אותך להיות יותר רגיש כלפיה ולדעת מהם הטריגרים שמקפיצים אותה ולשלוט בעצמך על מנת לא להיכנס למצבים הטעונים האלו. או להבין שאם היא חוששת להשאיר אותך עם אחייניות קטנות - זה בגלל שיש לה חששות מאוד עמוקים שלא ניתן לסמוך על גברים מול ילדות צעירות כפי שהיא עברה בילדותה. היא מגיבה ממקום מאוד מפוחד ולא הגיוני, כמו חייה במלכודת.
אני מניחה שכאשר תגיעו לטיפול הזוגי הנושא של חוויות ההתעללות מן הילדות שלה יעלה מעצמו עד מהרה. נכון שמידת החשיבות שניתנת לנושא שונה לפי הגישה הטיפולית של המטפל, אבל זה אחד הדברים היותר מקובלים - ויותר בסיסיים ומשותפים למטפלים מאסכולות שונות - שהמטפל יחפש את הלינקים בין חוויות הילדות לבין תפיסת המציאות בהווה.
לדעתי ממש לא צריך לחשוש שמא זה לא יעלה. אם זה לא יעלה בפגישה הראשונה, זה יעלה בהמשך. חלק מן המטפלים מקיימים גם פגישות נפרדות עם כל אחד מבני הזוג, ואתה תוכל להגיד זאת בפגישה הנפרדת אם זה לא יעלה קודם. עדיף שהיא תעלה זאת בעצמה, אבל יש להניח שזה יעלה באופן טבעי בשיחות הראשונות.
אני מאחלת לכם הצלחה בתהליך החדש, ומתרשמת לטובה מעצם העובדה שכב התחלתם לשוחח ביניכם שיחות שגורמות לכל כך הרבה חשיבה והבנה, עוד לפני שהתחלתם להיעזר במישהו חיצוני.

ראשית תודה, על התשובה המלומדת,
לפני שלוש שנים היה לנו משבר והתפייסנו, אך כלום לא השתנה.
המשבר הנוכחי נמשך כ- 4 חודשים, בתחילת המשבר לא דיברנו כלל, היה בנינו מתח אדיר,
לפני כשלושה שבועות, שבוע לפני הדיון הראשון ברבנות התחלנו לשוחח ביוזמתי, סיפרנו אחד לשני מה כואב, ואז היא סיפרה לי את הפחד ממני, לפעמים שהיינו עושים סקס היתה בוכה, שהיא חששה שמא אתעסק עם האחיניות שלה, רבתי עם אחותה בידיים והיא האשימה אותי בהטרדה מינית של אחותה, שאני מזלזל בה ומשפיל אותה, שאני אלים מילולית כלפיה,

כל הטענות שהיא מעלה קרו לפני כשני עשורים ואף יותר., אין לה טענות לשנים האחרונות


אני מבולבל מאד, לפני כמה ימים התקרבתי אליה ונענתה לי, עשינו אהבה, במהלך השבוע הזה ניסיתי להתקרב שוב, אך היא דוחה אותי ואני מרגיש נורא.

אוסיף שהיינו בפגישה אחת עם המטפלת הזוגית שבה הנושא של ילדות אישתי לא עלה כלל, אישתי אמרה שהיא לא אוהבת אותי יותר, ושאין לה רבה מוטבציה , המטפלת סיכמה את הפגישה הראשונה כך, "כנראה שאין מקום לטיפול זוגי, שלי יש הרבה מוטיבציה ולאישתי אין,"
לי נראה מוזר ותמוה שכך סיכמה את הפגישה הראשונה מבלי להיכנס לעומק הבעיות בנינו.

אני מאד סובל, לא ישן כלל, הורדתי במשקל הרבה, לא מתפקד בעבודה,
חשבתי לעזוב את הבית למס' שבועות ולתת לה את החופש,

אני מדבר הרבה עם אישתי, מספר לה עד כמה אני סובל, ועד כמה שהיא שופטת אותי לא נכון ועד כמה אני אוהב אותה, היא אדישה

שאלתי: האם לעזוב את הבית כי אני סובל מאד ולחפש לי אהבה, פורקן, כך לטעמי יקל עליי.לעולם, לא בגדתי באשתי
האם סיכום הפגישה הראשונה עם המטפל סבירה/ הגיונית.?
האם לספר את ילדותה של אישתי למטפל לפני הטיפול הקרוב.שיבין ויגע בנושא בטיפול?

הרבה תודה ושיהיה שבוע טוב לכולם

שלומי היקר, קיימת האפשרות שמעבר להתעללות המינית שאישתך עברה בילדותה, קרו כמה דברים בשנים האחרונות שגרמו לה לאבד את האהבה, ולהגיע להחלטה שהיא לא תוכל ואף לא תרצה לשקם את הזוגיות.
יכול להיות שאישתך מרגישה ששום דבר לא יעזור, והיא רוצה את החופש שלה ומתרכזת בכל האמצעים שיוכלו להשיג זאת עבורה.
אתה מתאר שכאשר אתה משתף אותה בסבל שלך היא נשארת אדישה. זה מעיד על איבוד הרגש כלפיך.
אני מציעה שתתייעץ עם היועצת הזוגית לגבי הצעדים הבאים שלך. יתכן שבאמת כל אחד מכם זקוק עכשו לפרידה על מנת לתפוס קצת מרחק זה מזו ולראות עד כמה היא שלמה עם הכיוון של גירושין. כל עוד אתה מתחנן ומנסה להשפיע עליה - היא עסוקה יותר בנסיון להדוף את השפעתך ובהתחפרות בעמדה שלך.
יתכן שאם תתן לה את הספייס, את החופש, ותדאג לעצמך ותחווה חוויות - היא אז תוכל להירגע ולבחון בצורה יותר שקולה את מצבה ואת רצונותיה.
ברור שצפויים לך חודשים לא פשוטים, אני מציעה לחפש דרך שבה תצליח לראות את החיובי בפרידה: הזדמנות לעצמאות, אתגר בנושא ניהול עצמאי של משק בית, היכרויות חדשות, אולי תתחיל הרגלי אכילה חדשים, התעמלות או כושר גופני - זה מאוד עוזר לתחושה טובה יותר גם גופנית וגם נפשית.